מחשבות לאחר ארבעה ימי מסע בדד במדבר

התעוררתי טרם אור ראשון. אור אפור כחלחל הסתנן דרך דפנות האוהל ועדיין אי אפשר היה להבחין בין תכלת ללבן. פתחתי את היריעות ואוויר קריר ורענן מילא את אפי. ציפורי מדבר קטנות – מדברונים –צפצפו מדי פעם, אך חוץ מזה, המדבר היה דומם ושקט, הרוח לא נשב והשמש לא עלה עדיין. הייתי לבד ולכל מקום אליו הסתכלתי לא ראיתי אלא את אותו נוף קדומים עמו נרדמתי: מדבר, הרים וסלעים, גאיות ושיחי מדבר נמוכים. כמה דקות מאוחר יותר כבר התחלתי לצעוד, וחיוך על פני.

נודה על האמת, יש משהו קדמוני וקשה, אלים כמעט, בשממת המדבר. אנו נוסעים דרומה, הנוף מתחלף, ובשלב כלשהו המדבר כמו מסמן לנו, ההולכים על שתיים: כאן גבולי. דעו לכם כי זהו שער הכניסה אל ממלכת היובש והחום, הצמא והרוחות והבדידות. "אבד כל תקווה – אתה הבא בשערי", נכתב מעל שער הגיהנום של דנטה. אבל אנו יודעים כי למרות המראה המאיים, המדבר הוא גם ממלכה קסומה, עשירה ונסתרת, והשורד בו, מובטח לו כי יזכה לראות מעט מן הפלא, לחוש חלק מן החוויה. אל הממלכה הזו נכנסתי.

ירדתי לארבעה ימים במכתש רמון, לבד, עם כל הציוד והאוכל על הגב. הלכתי כ 65 ק"מ וישנתי בשלושה חניוני לילה שונים, ומרגע שיצאתי עד הרגע שחזרתי אל מצפה רמון, לא פגשתי איש, לא ראיתי אדם, לא נסע לידי כל רכב, לא שמעתי חדשות, לא היתה לי כל קליטה, לא הוצאתי מילה מפי. אם דיברתי, היה זה רק עם עצמי. אני עוד מעט באמצע שנות החמישים לחיי, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה שתקתי כמה ימים, ושהייתי בבדידות מוחלטת, ובניתוק מלא מהעולם הרגיל. ובמפתיע (?), זה היה נהדר!

 

למה?

אני אוהב מאוד לטייל, בארץ ובעולם, ועושה זאת לא מעט. אני מאמין כי רק דרך ההליכה בטבע אנו יכולים לחזור ולקבל את החיבור הראשוני, הבסיסי, בין האדם לאדמה. חיבור שאנו זקוקים לו, שהנפש שלנו כמהה אליו, גם אם איננו יודעים זאת. החיבור אל הטבע, קשה לו להתרחש אם רק יצאתם מהעיר ליום אחד. דרוש לנו זמן. יום טיול יהיה תמיד משמח ומרענן אבל רק שהייה רצופה בטבע, של כמה ימים, עשויה להחזיר אלינו את הקול הקדום. אחרי כמה ימי הליכה בטבע, ושינה במקום אליו הגעתם ברגליכם, מובטח לכם כי תחושו זאת בעצמותיכם.

 

מה ראיתי?

בלילות ראיתי אינספור כוכבים שהאירו את הלילה עוד טרם זרח הירח. פגשתי שפע ציפורים: טריסטמיות בצבעי שחור וחלודה, סלעית נזירה, להקת חוגלות שהפתעתי, זנבן ערבי, חנקן. בשניים מהבקרים, מוקדם בבוקר, נתקלתי בפראים – אותם חמורי בר מדבריים וחשדנים – והם דוהרים ממני והלאה. אחד מהם היה סקרן במיוחד, והוא עצר והסתובב להביט בי עד שהתקרבתי מספיק לטעמו, ואז דהר משם הלאה ועצר שוב להתבונן בי ממרחק בטוח, ושוב דהר ושוב עצר, עד שהחליט שדי לו בקשר בינינו, ונעלם. ראיתי שלל עקבות: של הציפורים ושל מטיילים, וגם של צבוע ושל דורבן, ואולי גם של שועל. ראיתי שקיעות וראיתי זריחות. ראיתי תצורות סלע נהדרות שהמכתש נברך בהן: ב"קניון הפריזמות", בנחל עודד, בשפת המכתש, במפער פיטם ולמעשה בכל פינה ועיקול נחל משהו חדש נגלה לך. ראיתי עדויות אינספור לאדם שחי פעם במדבר. לשרידי תרבות הנבטית, בני אלפי שנים: סכרי אבן לרוחב העמקים, בורות איגום עם תעלות הטיה ללכידת מי השטפונות, מסתורי אבן בקיר הצוק, ששימשו כנראה לאחסון תבואה או צאן, שרידי מבנים ומקדשים מעוגלים בלב השממה. כאן חיו ושגשו אנשים משך מאות דורות, והותירו אחריהם רק סימנים באבן, לנו, ההולכים בעקבותיהם.

 

מה עשיתי בערבים?

אמנם היה לי את הטלפון, אלא שזה שימש אותי כמצלמה בלבד. מרגע שיצאתי העברתי אותו למצב טיסה (אני עושה זאת תמיד בטיולים. גם ככה לרוב אין קליטה, ואין לי צורך לקבל צפצפופים אם לפתע תהיה קליטה בראש איזה הר). הרגשתי כי איני רוצה להשתמש בו. בדממת המדבר הוא הרגיש לי כמעט רעיל. לא שמעתי מוזיקה. לא הפעלתי אפליקציות. כמעט ולא הוצאתי אותו מהכיס. במקום זאת הדלקתי לי מדורה קטנה, לא בשל הקור, ולא כדי לבשל בה דבר, אלא כי מדורה במדבר היא המצב הטבעי של העניינים. אתה מביט בלהבות וזה לעולם לא משעמם. היה לי זמן לשוחח עם עצמי, להרהר. שעתיים אחר החושך, בשעה שבע, כבר ישנתי. כשהתעוררתי בלילה, גיליתי כי מחשבות אינן טורדות אותי. הראש שלי היה נקי מדאגות וחדשות, ממשימות ואחריות. הייתי ברגע, הייתי בזמן, הייתי פשוט כאן ועכשיו, לא במחר ובעתיד הטורד. התחושה הזו, ולו רק לכמה ימים ולילות, היא תרופה לנפש.

 

מה לקחתי איתי?

אני לא מחפש להקשות על עצמי שלא לצורך, והמשקל שסוחבים על הגב משמעותי מאוד בחוויה. לכן כדאי להשתדל ולצאת לדרך עם תיק קל ככל הניתן. כאחד שהולך לא מעט, השקעתי בציוד טוב וקליל (עולה הרבה יותר מציוד מקביל "רגיל"). תיק, אוהל, שק שינה ומזרן, ארבעתם יחד שוקלים אצלי כ 2.5 קילו בלבד! כל גרם קובע, ויש קבוצות שלמות המתמקדות בעצות כיצד לסחוב פחות משקל בטיולים. חפשו: אולטראלייט ישראל. אם תתעניינו, עולם שלם יפתח בפניכם. זהירות: זה יקר. מלבד זאת לקחתי מעט מאוד: מקלות הליכה, מטען, גזיה, פנס ראש, עוד זוג תחתונים וזוג גרביים, מעיל קל, וזהו. לקחתי גם אמצעי תקשורת לווייני זעיר (Garmin InReach mini2) השוקל כ 120 ג' בלבד והמאפשר שליחת הודעות חירום SOS. אפשר לשכור כזה לכמה ימים, וזה חיוני במדבר, בוודאי במסלול כזה ללא קליטה ובוודאי כאשר הולכים לבד.

לא לקחתי מפה פיסית. יש אפליקציות נהדרות עם מפות מפורטות ועצות מטיילים כמו "עמוד ענן" או "off road" – ובשתיהן מפה של כל הארץ על שביליה שתהיה לכם זמינה בכל עת בטלפון גם ללא קליטה, תעלה כ 300 שח. חיוני, שווה כל גרוש, ותדעו בדיוק היכן אתם בכל עת.

מזון: לקחתי קצת אגוזים ותמרים, ובנוסף ארוחות מיובשות שרכשתי בחו"ל (לשמחתי יש עתה גם מספר יוזמות פה בארץ של יצרנים קטנים. אני מקווה שזה יתפוס). מדובר בשקית אלומיניום במשקל כ 100 ג' שמוסיפים אליה כ 400 מ"ל מים רותחים, והופ, נוצרת ארוחה מלאה ומשביעה בכל הרכב וטעם שעולה על דעתכם (כמו "מנה חמה", רק גדול יותר, מזין יותר, טעים יותר, ובשקית ולא בקופסה). בריא ופליאו זה לא, אבל זה פתרון נהדר לכמה ימי הליכה. כאמור: אם זה לא התפריט הקבוע שלך, אין כל בעיה.

מים: יש מסלולים שיש לאורכם נקודות בהן אפשר למלא מים. אבל, יש ימים שלמים בהם אין. תבדקו. השתמשתי בשירות מעולה להטמנת מים של  Negev Trails. מזינים אונליין את התאריך, שם חניון הלילה, וכמות מים נדרשת, והמים ימתינו לכם בנקודת איסוף ליד חניון הלילה. פשוט, הזמנה אונליין, מעולה וחשוב. שירותי ההטמנה הפכו את המדבר לנגיש וזמין הרבה יותר לכולנו. כמה מים – זה כבר תלוי בעונה ובכם. בימים בהם הלכתי היה די חם, ועשיתי מסלולים שבחלקם ארוכים ולכן לקחתי איתי 4 ליטר מים.

 

אבל לישון באוהל???

אם אינכם חסידים של שינה באוהלים, זה בסדר גמור. גם אני אוהב לסיים יום מסלול בשינה על מיטה של ממש (וכך גם פטורים מסחיבת תיק כבד). בחו"ל פשוט ומקובל לעשות זאת בדרך של טיולי בקתות: היינו מסלול בין מספר ימים בהם הולכים ביום, וישנים בכל ערב בבקתת הרים אחרת, אליה הגעתם ברגלכם. אני מאמין, אגב, כי זוהי החופשה האידיאלית. היא משמעותית לנפש ולנשמה, ומייצרת חוויות שאין דומה להן, היא מתאימה לכל גיל ורמת כושר, והיא זולה יותר מכל חופשה אחרת שתעשו בחו"ל. (בימים אלו אני משלים הוצאת מדריך כיס בנושא: "מדוע ואיך לצאת אל ההרים". בקרוב בחנויות הספרים. מבטיח לעדכן כאן. תעקבו). בארץ, האפשרויות לטיולי בקתות מצומצמות הרבה יותר. אפשר לעשות טיולי "כוכב" מבסיס כמו חאן מדברי או אורחן דרכים (כלומר, טיולי יום באותו איזור, כשחוזרים לישון באותה נקודה), וזה טוב כמעט באותה המידה, אלא שאם נדרש להיכנס ולצאת מהרכב בכל יום, אין הדבר דומה, והנפש לא מצליחה למצוא מרגוע והטמעות בטבע. אפשר גם בארץ לטייל רגלית ולישון בבקתות במקומות שונים לאורך מסלול אחד ארוך, למשל בשביל הגולן (עם סטיות קטנות מהמסלול אל היישובים כדי לישון בהם), או לאורך חלקים משביל ישראל, בעיקר בצפון. אבל "בגדול" אם אתם מבקשים חוויה של מספר ימים רצופים בטבע בארץ, אזי על פי רוב נדרש גם אוהל...

 

מה היה המסלול?

ביקשתי לעשות מסלול מעגלי המתחיל ומסתיים באותה הנקודה, ועמדו לרשותי ארבעה ימים לכן שיניתי את המסלול ה"רגיל" של סובב רמון (המסלול המלא מתוכנן ל 8 ימים) והתמקדתי בחלק המערבי של המכתש. הנה כך:

• ביום הראשון ממצפה רמון לחניון לילה ניצנה. זהו יום שעיקרו על שפת המכתש והוא מישורי וקל. אפשר לעשות אותו בחצי יום בקלות. כ 15 ק"מ.
• היום השני מחניון לילה ניצנה אל חניון לילה הר עידו דרך קניון הפריזמות. כ 23 ק"מ, וכ 800 מ' עליה בגובה. יום ארוך, יפה ולא קל.
• היום השלישי מחניון הר עידו אל חניון מפער פיטם, כ 16 ק"מ. יום יפה מאד.
• היום הרביעי מחניון מפער פיטם אל מצפה רמון דרך נחל עפיפון. כ 12 ק"מ בלבד (בדיעבד היה נכון יותר להמשיך עם הסובב עד חניון לילה הר גוונים ולתפוס משם טרמפ למצפה רמון – אמנם לא מעגלי מושלם אבל מסלול יפה יותר).

 

כיצד תוכלו גם אתם?

פשוט צאו לשטח. התחילו עם טיולי יום, המשיכו ליומיים. אם אין לכם יומיים, אפשר לרדת לדרום אחר הצהריים, לישון בשטח סביב מדורה, לקום עם שחר ולהתחיל ללכת מסלול מעגלי החוזר לרכב. זו הדרך הפשוטה ביותר, ושעדיין מאפשרת חוויה טובה וארוכה יותר מאשר "רק" טיול יום. כשהילדים היו צעירים יותר עשינו זאת פעמים רבות יחד איתם, וזה תמיד היה נפלא, מגבש ומלא ריחות עשן. אם אתם רוצים משהו מורכב יותר, אפשר משם לגדול לכל רמה: יש חברות רבות המוציאות טיולים עם מעטפת לוגיסטית של מזון ואוהלים או הסעות, ויש מסלולים רב יומיים רבים. יש אינספור אפשרויות, מתאימות כמעט לכל רמת כושר. ממש עכשיו מתחילה העונה. בארץ אידיאלי לטייל בחורף ובאביב. לא חם, הירוק תיכף יתחיל לנבוט בכל מקום. מיצאו את המסלול המתאים לכם, וצאו החוצה. יהיה נפלא, אני מבטיח!

ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

להתראות, וניפגש בדרכים,

דעאל

By Dael with No comments

תשעה דברים קטנים אחרי שבועיים בהרי קולורדו

 בסוף השבוע האחרון חזרנו משבועיים של חופשה אקטיבית זוגית בהרי קולורדו. אמל"ק – שווה ביותר.

(המשך אחרי התמונות)

בארצות הברית הייתי בחיי כבר עשרות פעמים, וגם בכמה וכמה פארקים ושמורות שם, אולם רוב ביקורי היו בערים הגדולות, שדבר אין להם עם המרחבים ועם השקט של ההרים, ומאלו יש בשפע בקולורדו, המדינה הגבוהה ביותר בארה"ב, וגן עדן לחובבי טיולים והרים.

1. הרוקיז. את הסבב התחלנו בשלושה ימים בשמורת הטבע הכי מפורסמת של קולרדו: Rockey Mountain National Park או בקיצור RMNP. תחנת חובה לכל חובב טבע. בעונה צריך לרכוש פרמיט עם timeslot כדי להיכנס לשמורה עם הרכב, מה שלא היה לנו, אבל אפשר לרכוש אונליין לכרטיסי הרגע האחרון שפותחים ערב קודם (בול ב 19:00, ואם ממתינים עם הדפדפן פתוח, אין בעיה. מדובר על מאות כרטיסים, אבל הם אוזלים תוך דקות). השמורה עצומה, כמו כל דבר באמריקה, וחוצה אותה הכביש הגבוה באמריקה, כביש אלפיני של ממש, ובכל מקום מסלולי הליכה לרוב. להתרחק מהפופולאריים ולהתרכז בארוכים והקשים. כך גילינו לשמחתנו כי גם בשיא העונה, אם הולכים את המסלולים המאתגרים יותר, הרי שאין שום צפיפות. הקושי היחיד היה הנשימה, בכל זאת גבוה (3000-3800) ולא נתנו לעצמנו זמן התאקלמות. שפע של חיות בר, מים ונופי עד בראשיתיים. ומדי פעם moose jam יעני, פקק תוצרת מוס. הולך לו מוס ענק בעצלתיים וההמונים נעצרים על הכביש (אפילו שאסור!) להספיק לגנוב הצצה בחיה הנפלאה הזו. יודעי דבר סיפרו לי שיש גם Bear Jam אבל זה נדיר הרבה יותר...
2. חיות בר. עברנו בין עיירות ושמורות בהרי קולרדו, ובכל מקום פגשנו שפע מפעים של חיות בר. טיילנו הרבה בעולם אבל מגוון ועושר כזה לא ראינו עד היום. איילים, Elk, Moose, במבי מנוקד יונק מאימו, סנאים, ציפורי שיר וציפורי טרף, בונים ונברנים אחרים. וגם כשהחיה איננה, עקבותיה נותרות. עקבות חתול בר ענק בבוץ. סכר ענקי של בונה (כולל עצי צפצפה שאך זה מכבר כורסמו ונכרתו על ידו). נזק שהותיר אחריו דוב. אמריקה מאפשרת חוויה ומפגש עם הטבע, על כל מרכיביו. הרים וגאיות, נחלי עד, קניונים, אגמים, וכל החי השוקק שביניהם. זה נפלא.
3. המרחבים. הלכנו לא מעט. לא היה זה טיול "עם הכל על הגב" (סטייל הטרק שלנו בנורבגיה לפני שנתיים) וגם לא טיול כוכב של ממש (כי נדדנו מדי כמה ימים בין כפרים ועיירות), אלא טיולי יום, חלקם ארוכים יותר, חלקם פחות, וזאת בכל מקום בו ראינו שיש מסלול שמצא חן בעינינו (חובה: אפליקציית AllTrail בה אני משתמש שנים). הטבע אינסופי. היופי נפלא. המסלולים ריקים מכל אדם, ובכמה מהמקומות הנפלאים ביותר היינו אנו לבדנו, בלי איש סביב. יש מספיק אמריקה לכולם.
4. הכביש. טיול שכזה אינו רק עם התרמיל על הגב אלא גם פשוט בנסיעה ברכב. מעברי הרים, נופי עד, ועוד ועוד מרחבים. שמים גדולים, אמרו האינדיאנים, וידעו מה הם אומרים. אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, בערבות הגדולות של אמריקה אפשר לחוש את עוצמת המרחב והשמיים. הם אמנם תמיד מתנשאים מעלינו, אבל שם, יש להם עוצמה מיוחדת. גם אם רק חוצים אותם בכביש.
5. המכוניות. המכונית הכי נמכרת באמריקה בשנים האחרונות היא Ford F1. יש כאלו גם בארץ: טנדרים גדולים וגבוהים בהגזמה. אבל באמריקה הטנדרים הללו הם הרוב המוחץ והמוחלט, ובעיירות ובדרכים הצדדיות, שם אין שום פרייבט באופק, רק מפלצות בע"מ. האמריקאים אוהבים פינוק ואוהבים שהכל גדול, אז הטנדר לא רק גדול כשלעצמו: הוא גם סוחב נגרר לשינה, ומאחור נגרר עוד ג'יפ קטן, לטיולי יומיום. או רייזר על הגג (!), וזה חוץ מקרון שינה ענקי מאחור. כן, הם יודעים מה זה קמפינג. לא יומיים בסחנה. הם מביאים את הסחנה איתם לכל מקום.
6. שימור. בכל עיר ועיירה באמריקה יש Main Street. כמו רחוב הרצל אצלנו. ובעיירות קולורדו הרחוב הראשי הוא גם בדר"כ הרחוב ההיסטורי. יש שלט קטן National Historical District ואתה יודע שהגעת לא לסתם רחוב ישן אלא לרחוב היסטורי של ממש. ובאמת, הם עושים מאמץ גדול לשמר את הוייב ואת הרוח של פעם, של המערב הפרוע, של סוף המאה ה19, עם המסבאה והרכבת מהקיטור, עם הכרכרות והסוסים והגברים (והנשים) המסתובבים עם כובעי הקאובוי ומגפיים תואמות. איכשהו שם זה נראה מתאים. לא פתטי ולא לגמרי חיקוי. הם משתדלים באמת. הבניינים ההיסטוריים משופצים היטב, העיירות נעימות ורכות. המלצרית שואלת על הבר: מה בשבילך, מותק?
7. מעיינות חמים. מאלו יש הרבה מאוד בקולרדו. יש הרבה עיירות ששמם מסתיים ב Springs (למשל קולורדו ספרינגס, ואחרות), והרבה מקומות בלי springs בשם שבכל זאת יש בהם מעיינות חמים. כולם מבוססים על אנרגיה תרמו דינמית, והם כיף גדול בערבים הקרירים.
8. ישראל. פעמים רבות שאלו אותנו "מאיפה אתם"? בתחנת הדלק, במסעדה, בשביל, בטיול, בחנות מזכרות, בפאב השכונתי. בכל מקום בו דיברנו עם מישהו, לעתים קרובות הוא שאל. וכששמע את התשובה היה רגע של שקט ואז הגיע חיוך גדול. שתדעו, שהלב שלנו איתכם הם אמרו. ואחרים נתנו חיבוק. ובשוק האיכרים מישהו נתן לנו חבילת קפה שמכר, מתנה. כמה אמרו שהם מאוד רוצים לבוא, אולי בשנה הבאה, אם יהיה כבר שקט. עשרות מפגשים קטנים שכאלה, ובכולם קיבלנו פידבק חיובי, אוהד וחם. הדור, לפחות המבוגר, של מרכז אמריקה, אוהב אותנו בהחלט. זה מחמם את הלב.
9. יחסית לאירופה, טיולים רגליים באמריקה זה סיפור הרבה פחות נגיש, ויותר יקר. זו לא קפיצה של 3-4 שעות במטוס, אלא מסע עד מרכז (או מערב) ארצות הברית, עם ג'טלג, עם מחירי כרטיסי טיסה בשמיים, ועם טיפים שמתחילים ב 25% בכל מקום. אז אני מניח שנמשיך לעשות את רוב הטיולים שלנו בשכונה האירופאית, אבל אמריקה מדגדת לי חזק מאוד לחזור אל הפארקים והמרחבים. יש שם טבע שקשה לראות במקומות אחרים, והייתי במקומות בהם הטבע בתולי מאוד (בהודו, בנפא, בסקנדיביה וכלה באלפים ובדולומטים ובפירינאים). אולי יותר מדויק לומר שיש שם טבע שיותר קשה לחוש במקומות אחרים. כי הטבע, על כל החי והצומח והזורם שבו, הרגיש לי שם קרוב ובראשיתי יותר. לפחות עבורי.

צאו לטייל, ונתראה בהרים,

דעאל

By Dael with No comments

סיפור השבי של אורי שלו במלחמת יוה"כ - מבט אישי ולאומי

 

השנה היא 1973 ואני בן שנתיים. אבא שלי קצין מילואים, וזה יום האחרון למלחמה, רגע לפני הפסקת האש. כוחות צה"ל נמצאים זה כמה ימים עמוק ממערב לתעלת סואץ וקרובים לקהיר. כל המעוזים של צה"ל, שנפלו בידי המצרים ב6 לאוקטובר, חזרו כבר לשליטת צה"ל. כולם, למעט אחד: מוצב "בוצר", על גדות האגם המר הגדול. אבא שלי ועוד שלושה, רכובים על ג'יפ בודד, חוזרים ממשימה ממערב לתעלה. ודווקא בדרכם חזרה מזרחה, כשהם כבר "בשטחנו", הם נופלים בשבי המצרי, שעדיין החזיק במעוז. לאחר שעות ספורות בלבד הם נחלצו מהשבי באופן מדהים: תוצאה של תושיה, תעוזה ומזל.

זהו סיפור ששמעתי שוב ושוב בילדותי. אבא שלי רצה לספר. אולי היה זה חלק מהעיבוד הנדרש של חוויות ה"כמעט מוות" שאירוע כזה מחייב. אבל לא היה לנו כח לשמוע, ולא סבלנות, ואמרנו לו "די", מספיק, זה לא מעניין. איך זה קשור אלינו הדברים הללו שקרו כל כך מזמן, בעולם אחר. מה שהיה, היה. ובאמת אבא שלי עבר לדבר על דברים אחרים, ואנחנו מצידנו התעסקנו במשימות ובשגרה. העבר התרחק וכמו שקע באבק. החיים נמשכו. עברו חמישים שנה. 

ואז הגיע ה 7 לאוקטובר.

כמו כל עם ישראל, עברנו טלטלה אישית – רגשית ותודעתית. אבל נדמה היה שעבור אבא שלי הזעזוע היה עמוק ומשמעותי עוד יותר. במה שנראה כמו חיבור גוף-נפש הוא מיד חלה ואושפז עם בעיות לב. הוא יצא מזה והתאושש אבל אז חזר לדבר על מה שכבר לא דיבר עליו שנים: על השבי שלו. על האימה של מי שגורלו מופקע מידיו, על החטופים במנהרות, ועל זוועות השובים, שהתגלו כמפלצות אדם. זה, בעיקר, לא נתן לאבא שלי מנוח. זה לא צריך להיות ככה, אמר.

ועכשיו הוא בן 80, והחלטנו שצריך לשמוע שוב את הסיפור שלו, להבין את הפער, ואולי משהו מן החוויה.

אורי לחמי ראיין ברגישות אין קץ, ויונתן זייד צילם וערך באיכות מדהימה. ואני שלחתי את ידי באנימציה. 

התוצר לפניכם: 19 דקות של סיפור שהוא אישי ופרטי, אבל גם חלק מהסיפור הישראלי של כולנו.

https://youtu.be/ravx6a09Ujs?si=X_ZSjMqGKmshtC2g

יום הולדת שמח, אבא. אנחנו איתך בתקווה לשוב החטופים כולם.

By Dael with No comments

לממש את שיא הפוטנציאל – הלאומי והאישי

 

 "האמת, זה בלתי נתפס" הנה לכם צירוף מילים שהפך לכמעט קלישאה תוך ארבעה ימים בלבד, כי אין אדם שלא פותח כל שיחה בנושא תקיפת ישראל באיראן במילים הללו. זה אכן בלתי נתפס. כולנו היינו בצבא, וידענו שיש לנו כח, ותמיד ידענו שאנחנו הטובים, ומעולם לא פקפקנו באיכויות הנדירות של עם ישראל. ועדיין, כל אחד מאיתנו, כשהוא מתבונן בעוצמה, ביעילות, במהירות, ביצירתיות ובהישגים שצברה מדינת ישראל בתוך ימים בודדים - מתמלא בפליאה והתרגשות, בהשתאות ובהתרוממות רוח.

לא צריך להיות מומחה במלחמות, לא מנתח מערכות נשק, לא אקס-גנרלית ולא חייל כדי להבין שאנו עדים למשהו חסר תקדים בעוצמתו ובהיקפו. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא שם המבצע אבל הוא גם תיאור שירי ומדויק של התחושה הלאומית. קמנו מאפר השבעה באוקטובר, והנה אנו אריה, ודבר בממלכת החי לא יכול לו.

גם לצבאות העולם יש חיל אוויר. ולכולם יש אגפי מחקר ומודיעין, חטיבות מבצעים וכלי לחימה, מערכות הגנה ואמצעי תקשורת, אנשי קבע וסדיר וממשל ויועצים לרוב. לא המצאנו כלום. ובכל זאת, מה פה שונה? מה מרגש אותנו כל כך?

אני רוצה להציע שאנו מזהים פה בחוש משהו נדיר ביותר: מימוש מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל.

 

לכולנו יש פוטנציאל. נולדנו עם הגנים שקיבלנו מהורינו, ועם האפשרויות שהציעה לנו הסביבה בה צמחנו, ועם האופי הסגולות האישיות בדרך הפרטית אותה סללנו לעצמנו.

העניין הוא שרק לעתים נדירות חי אדם למלוא הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל היא מין מילה חמקמקה ומסתורית. אולי מעין גרעין פנימי שיכול וצריך להתבטא בשלל אופנים, אבל אין איש יודע כיצד. אין רשימת מרכיבים או השגים נדרשים מהפוטנציאל הזה. ואין גם כל דרך לדעת "אובייקטיבית" האם ממשת את הפוטנציאל שלך או לא. או האם הפוטנציאל הזה, ואופן מימושו, משתנים לאורך הזמן. אני למשל, בכל שנה ושנה, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הייתי מקבל תעודת הערכה בה כתוב: "הילד מוכשר אך לא ממש את הפוטנציאל שלו". אני בטוח שאני לא היחיד. ועם כמה שהתקדמתי מאז בחיים, יש מצב שהתעודה הזו עדיין בתוקף.

פוטנציאל אנושי הוא רב-תחומי ורב-ממדי: אולי כלולה בו חתונה? אולי העמדת צאצאים? מה עם להיות אדם טוב ומועיל לחברה? אולי להיות יצירתי? להיות אלוף העולם במשהו? להיות החייל הכי טוב במחלקה? היזם הכי מצליח כלכלית? המדינאי הכי מוצלח? הזמרת הכי אהובה? האדם הפשוט הכי-שמח-בחלקו? האמת היא שאיננו יודעים. כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן אינה נכונה וודאי שלא בלעדית. הפוטנציאל הוא אישי ופנימי, דינמי ומשתנה. יכול אדם להצליח מאוד בתחומים מסוימים, ולהיות רדוף שדים ומכורסם מתסכול, באחרים. הפוטנציאל הוא מסתורי ורב-פנים, ורק האדם עצמו יכול לדעת האם הוא מתקרב למיצוי יכולותיו היום והאם יפרוץ אותם שוב, מחר.

 

אבל כשאנו באים לשפוט ארגונים, אולי קל יותר הדבר. ומול עינינו קרה הדבר הנדיר: אנו רואים כי מדינת ישראל הגיעה השבוע למיצוי מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל הבטחוני שלה. מכונה בה אינספור חלקים ואנשים, מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל תכנית יצירתית ונועזת, במקצוענות-על, באפס תקלות, וברוח אדירה, על פני אינספור זירות ומורכבויות. על כורחך מיצוי כזה מעורר בך ענווה וצניעות. אנחנו, והעולם כולו, "מורידים את הכובע" מול היכולת הזו, הנדירה, המדהימה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתה רואה זאת ומיד עולות בך שתי שאלות:

1. הכיצד זה יתכן כי יש לנו יכולת כה אדירה, ורק לפני פחות משנתיים הדגים לנו אותו ממסד מדיני-בטחוני את ההיפך הגמור, את תמונת הראי, ובמחיר דמים נורא: בזבוז נוראי של הפוטנציאל לטובת זחיחות ורשלנות, התעלמות ואדישות. הכאב גדול שבעתיים כי לא נפגענו כה אנושות בשל יכולת נמוכה אלא הפסדנו בקרב עוד טרם שהמחבל הראשון חצה את הגבול- בקרב מול עצמנו, בזריקה לפח של פוטנציאל לא ממומש.
2. איפה אני. האם גם אני חי באופן בו הפוטנציאל שלי מוקרב על מזבח הנוחות והיהירות או שאני מנסה לחיות כך שאמצה את הפוטנציאל לקחת את עצמי ואת סביבתי לגבהים חדשים.

 

לטעמי, במתקפה באיראן, אנו רואים את מחזור החיים של עוף החול הישראלי. שנשרף באש יהירותו, ושצמח מן האפר בעוצמת רוחו.

השריפה הראשונה היא תולדה של זניחת הפוטנציאל לטובת יהירות, מלחמות פנימיות, ונוחות. אבל האש חשפה עד לעצם את הפוטנציאל הגלום בנו, ועתה, הפלאנו לממש אותו ולהקרין את עוצמתו סביבנו.

אני מקווה ומאחל לעצמי שאשכיל לשמר את תחושת ההתרגשות הזו ולקחת ממנה אל עצמי, ואל המצפן הפנימי שלי. לקחת דוגמה אישית מאותם אלפי לוחמים וטייסים אלמונים, שפניהם לעולם יטושטשו, העושים את כל זה למען האהבה, למען העם והארץ, ולא לשום צורך אישי.

ואני מקווה ומאחל לכולנו שכעם, כמדינה, כחברה, נשכיל לשמר את היכולת המופלאה הזו להתרומם אל מעבר לקטנוני וליהיר, מעבר למריבה ולאדישות, אל גבהים חדשים, אל תיקון עולם – במובן המקראי העמוק ומלא-הנס שהעברית יכולה להציע.

אבל המשימה היא על כתפינו שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. ולא על כתפי איש זולתנו.

יחד נבנה פה עתיד טוב יותר לכולנו.

יש לנו את מלא הפוטנציאל. הוכחנו זאת זה עתה.

By Dael with No comments