סיפור השבי של אורי שלו במלחמת יוה"כ - מבט אישי ולאומי

 

השנה היא 1973 ואני בן שנתיים. אבא שלי קצין מילואים, וזה יום האחרון למלחמה, רגע לפני הפסקת האש. כוחות צה"ל נמצאים זה כמה ימים עמוק ממערב לתעלת סואץ וקרובים לקהיר. כל המעוזים של צה"ל, שנפלו בידי המצרים ב6 לאוקטובר, חזרו כבר לשליטת צה"ל. כולם, למעט אחד: מוצב "בוצר", על גדות האגם המר הגדול. אבא שלי ועוד שלושה, רכובים על ג'יפ בודד, חוזרים ממשימה ממערב לתעלה. ודווקא בדרכם חזרה מזרחה, כשהם כבר "בשטחנו", הם נופלים בשבי המצרי, שעדיין החזיק במעוז. לאחר שעות ספורות בלבד הם נחלצו מהשבי באופן מדהים: תוצאה של תושיה, תעוזה ומזל.

זהו סיפור ששמעתי שוב ושוב בילדותי. אבא שלי רצה לספר. אולי היה זה חלק מהעיבוד הנדרש של חוויות ה"כמעט מוות" שאירוע כזה מחייב. אבל לא היה לנו כח לשמוע, ולא סבלנות, ואמרנו לו "די", מספיק, זה לא מעניין. איך זה קשור אלינו הדברים הללו שקרו כל כך מזמן, בעולם אחר. מה שהיה, היה. ובאמת אבא שלי עבר לדבר על דברים אחרים, ואנחנו מצידנו התעסקנו במשימות ובשגרה. העבר התרחק וכמו שקע באבק. החיים נמשכו. עברו חמישים שנה. 

ואז הגיע ה 7 לאוקטובר.

כמו כל עם ישראל, עברנו טלטלה אישית – רגשית ותודעתית. אבל נדמה היה שעבור אבא שלי הזעזוע היה עמוק ומשמעותי עוד יותר. במה שנראה כמו חיבור גוף-נפש הוא מיד חלה ואושפז עם בעיות לב. הוא יצא מזה והתאושש אבל אז חזר לדבר על מה שכבר לא דיבר עליו שנים: על השבי שלו. על האימה של מי שגורלו מופקע מידיו, על החטופים במנהרות, ועל זוועות השובים, שהתגלו כמפלצות אדם. זה, בעיקר, לא נתן לאבא שלי מנוח. זה לא צריך להיות ככה, אמר.

ועכשיו הוא בן 80, והחלטנו שצריך לשמוע שוב את הסיפור שלו, להבין את הפער, ואולי משהו מן החוויה.

אורי לחמי ראיין ברגישות אין קץ, ויונתן זייד צילם וערך באיכות מדהימה. ואני שלחתי את ידי באנימציה. 

התוצר לפניכם: 19 דקות של סיפור שהוא אישי ופרטי, אבל גם חלק מהסיפור הישראלי של כולנו.

https://youtu.be/ravx6a09Ujs?si=X_ZSjMqGKmshtC2g

יום הולדת שמח, אבא. אנחנו איתך בתקווה לשוב החטופים כולם.

By Dael with No comments

לממש את שיא הפוטנציאל – הלאומי והאישי

 

 "האמת, זה בלתי נתפס" הנה לכם צירוף מילים שהפך לכמעט קלישאה תוך ארבעה ימים בלבד, כי אין אדם שלא פותח כל שיחה בנושא תקיפת ישראל באיראן במילים הללו. זה אכן בלתי נתפס. כולנו היינו בצבא, וידענו שיש לנו כח, ותמיד ידענו שאנחנו הטובים, ומעולם לא פקפקנו באיכויות הנדירות של עם ישראל. ועדיין, כל אחד מאיתנו, כשהוא מתבונן בעוצמה, ביעילות, במהירות, ביצירתיות ובהישגים שצברה מדינת ישראל בתוך ימים בודדים - מתמלא בפליאה והתרגשות, בהשתאות ובהתרוממות רוח.

לא צריך להיות מומחה במלחמות, לא מנתח מערכות נשק, לא אקס-גנרלית ולא חייל כדי להבין שאנו עדים למשהו חסר תקדים בעוצמתו ובהיקפו. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא שם המבצע אבל הוא גם תיאור שירי ומדויק של התחושה הלאומית. קמנו מאפר השבעה באוקטובר, והנה אנו אריה, ודבר בממלכת החי לא יכול לו.

גם לצבאות העולם יש חיל אוויר. ולכולם יש אגפי מחקר ומודיעין, חטיבות מבצעים וכלי לחימה, מערכות הגנה ואמצעי תקשורת, אנשי קבע וסדיר וממשל ויועצים לרוב. לא המצאנו כלום. ובכל זאת, מה פה שונה? מה מרגש אותנו כל כך?

אני רוצה להציע שאנו מזהים פה בחוש משהו נדיר ביותר: מימוש מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל.

 

לכולנו יש פוטנציאל. נולדנו עם הגנים שקיבלנו מהורינו, ועם האפשרויות שהציעה לנו הסביבה בה צמחנו, ועם האופי הסגולות האישיות בדרך הפרטית אותה סללנו לעצמנו.

העניין הוא שרק לעתים נדירות חי אדם למלוא הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל היא מין מילה חמקמקה ומסתורית. אולי מעין גרעין פנימי שיכול וצריך להתבטא בשלל אופנים, אבל אין איש יודע כיצד. אין רשימת מרכיבים או השגים נדרשים מהפוטנציאל הזה. ואין גם כל דרך לדעת "אובייקטיבית" האם ממשת את הפוטנציאל שלך או לא. או האם הפוטנציאל הזה, ואופן מימושו, משתנים לאורך הזמן. אני למשל, בכל שנה ושנה, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הייתי מקבל תעודת הערכה בה כתוב: "הילד מוכשר אך לא ממש את הפוטנציאל שלו". אני בטוח שאני לא היחיד. ועם כמה שהתקדמתי מאז בחיים, יש מצב שהתעודה הזו עדיין בתוקף.

פוטנציאל אנושי הוא רב-תחומי ורב-ממדי: אולי כלולה בו חתונה? אולי העמדת צאצאים? מה עם להיות אדם טוב ומועיל לחברה? אולי להיות יצירתי? להיות אלוף העולם במשהו? להיות החייל הכי טוב במחלקה? היזם הכי מצליח כלכלית? המדינאי הכי מוצלח? הזמרת הכי אהובה? האדם הפשוט הכי-שמח-בחלקו? האמת היא שאיננו יודעים. כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן אינה נכונה וודאי שלא בלעדית. הפוטנציאל הוא אישי ופנימי, דינמי ומשתנה. יכול אדם להצליח מאוד בתחומים מסוימים, ולהיות רדוף שדים ומכורסם מתסכול, באחרים. הפוטנציאל הוא מסתורי ורב-פנים, ורק האדם עצמו יכול לדעת האם הוא מתקרב למיצוי יכולותיו היום והאם יפרוץ אותם שוב, מחר.

 

אבל כשאנו באים לשפוט ארגונים, אולי קל יותר הדבר. ומול עינינו קרה הדבר הנדיר: אנו רואים כי מדינת ישראל הגיעה השבוע למיצוי מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל הבטחוני שלה. מכונה בה אינספור חלקים ואנשים, מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל תכנית יצירתית ונועזת, במקצוענות-על, באפס תקלות, וברוח אדירה, על פני אינספור זירות ומורכבויות. על כורחך מיצוי כזה מעורר בך ענווה וצניעות. אנחנו, והעולם כולו, "מורידים את הכובע" מול היכולת הזו, הנדירה, המדהימה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתה רואה זאת ומיד עולות בך שתי שאלות:

1. הכיצד זה יתכן כי יש לנו יכולת כה אדירה, ורק לפני פחות משנתיים הדגים לנו אותו ממסד מדיני-בטחוני את ההיפך הגמור, את תמונת הראי, ובמחיר דמים נורא: בזבוז נוראי של הפוטנציאל לטובת זחיחות ורשלנות, התעלמות ואדישות. הכאב גדול שבעתיים כי לא נפגענו כה אנושות בשל יכולת נמוכה אלא הפסדנו בקרב עוד טרם שהמחבל הראשון חצה את הגבול- בקרב מול עצמנו, בזריקה לפח של פוטנציאל לא ממומש.
2. איפה אני. האם גם אני חי באופן בו הפוטנציאל שלי מוקרב על מזבח הנוחות והיהירות או שאני מנסה לחיות כך שאמצה את הפוטנציאל לקחת את עצמי ואת סביבתי לגבהים חדשים.

 

לטעמי, במתקפה באיראן, אנו רואים את מחזור החיים של עוף החול הישראלי. שנשרף באש יהירותו, ושצמח מן האפר בעוצמת רוחו.

השריפה הראשונה היא תולדה של זניחת הפוטנציאל לטובת יהירות, מלחמות פנימיות, ונוחות. אבל האש חשפה עד לעצם את הפוטנציאל הגלום בנו, ועתה, הפלאנו לממש אותו ולהקרין את עוצמתו סביבנו.

אני מקווה ומאחל לעצמי שאשכיל לשמר את תחושת ההתרגשות הזו ולקחת ממנה אל עצמי, ואל המצפן הפנימי שלי. לקחת דוגמה אישית מאותם אלפי לוחמים וטייסים אלמונים, שפניהם לעולם יטושטשו, העושים את כל זה למען האהבה, למען העם והארץ, ולא לשום צורך אישי.

ואני מקווה ומאחל לכולנו שכעם, כמדינה, כחברה, נשכיל לשמר את היכולת המופלאה הזו להתרומם אל מעבר לקטנוני וליהיר, מעבר למריבה ולאדישות, אל גבהים חדשים, אל תיקון עולם – במובן המקראי העמוק ומלא-הנס שהעברית יכולה להציע.

אבל המשימה היא על כתפינו שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. ולא על כתפי איש זולתנו.

יחד נבנה פה עתיד טוב יותר לכולנו.

יש לנו את מלא הפוטנציאל. הוכחנו זאת זה עתה.

By Dael with No comments

הפוליטיקה של האוכל - מחשבות על ספר חדש

 

את אורי מאיר צ'יזיק אני דווקא מחבב. כבר שנים הוא מקדם במסירות וביעילות גישה של חזרה לאכול אמיתי, ותזונה המחוברת לשורשים, לטבע ולסביבה. יש לי בבית את "ליקוט צמחי בר למאכל" שלו, השתתפתי בסיורי ליקוט שלו, אני משתדל לקרוא את מה שהוא כותב ומעלה, ובכלל, קווי דמיון רבים נמתחים בין תפיסת "הסוד הקדמוני" שאני מקדם – תזונה קדמונית של מזון לא מעובד, מקומי ואמיתי - לבין עולמו של צ'יזיק ב"מרכז להנהגת הבריאות" שייסד. לכן, כששמעתי שיצא ספר חדש שלו – הפוליטיקה של האוכל (הוצאת רדיקל), הזמנתי אותו מיד. לא רק זו – אני עצמי קיבלתי לפני כשנתיים הצעה (ומלגה) לכתוב משהו דומה, באותו השם. הפוליטיקה של האוכל בישראל. אבל היו חיים והיו סיבות ולא הגעתי לכתוב את המאמר ההוא, כך ששמחתי לראות שהיה מי שהרים את הכפפה. הנושא הזה – התזונה של כולנו - חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. עד כאן למה כן.

ועכשיו למציאות.

מדובר בספרון (192 עמודים, בפורמט כיס), מעוצב יפה יפה מהכריכה ועד אחרון העמודים. כתוב היטב וערוך בקפידה. שאפו. אך כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מעמוד לעמוד התחוור לי כי תהום פעורה ביני לבין אורי. לא במטרות, אלא באמצעים. לא בתפריטים, אלא בתפיסת המציאות. לא בתוצאות, אלא בזיהוי האשמים ובניסוח הפתרון. אורי, לצערי, הכפיף את המציאות לדמיונות והפרקטיקה נפלה קורבן לאידאולוגיה. מבחינת: אפילו אם תשכנעו אותי, לא תשכנעו אותי.

הספר מתחיל עוד לפני המילה הראשונה, בכריכה נהדרת. היא יפה ומעוצבת בסגנון כרזות החלוצים של פעם. אורי בבגדי עבודה כחולים, על רקע קיבוץ, ושדות, קוטף תפוזים. זהו הדהוד מושלם לכרזות הקולחוז הקומוניסטיות של שנות החמישים – אצלנו ובברית המועצות. עולם מושלם ציירנו. זו לא טעות: אורי רומז לנו כבר מהעטיפה כי הוא מבקש לחזור לקיבוץ הסוציאליסטי, הרומנטי, בו החברים פטורים מדאגות כמו עלות או מחיר או כדאיות, והעיקר הוא השבחת הזן וטיב החממה (ואל דאגה, המדינה כבר תשלם על התחביב ותכסה את החובות. עוד נחזור לזה בהמשך). הוא רק קורא לזה קואופרטיב.

אבל נעבור למילים עצמן. הספר מאורגן וערוך היטב בשלושה חלקים: הבעיה של שוק המזון הישראלי, הפתרון לבעיה, בשישה צעדים, וההתחלה (איך להתחיל בפועל ברמה האישית – אני מסכים עם רובו של הפרק הזה, אגב). יפה.

יש מידע חשוב רב בספר של אורי, ואני גם מזדהה ממש עם חלק גדול מהמאבקים שלו, שגם אני עצמי הייתי שותף להם בעשרים השנים האחרונות, דוגמת הרמאות השיטתית בתוויות המזון (תווית תוצרת הארץ למרות שפועל רוב התכולה מחו"ל, או תווית לחם מלא על מוצר סופר מעובד, תוויות המזון האדומות, וכן בעידוד הבישול העצמי, ההבנה מה קונים, העדפת מזון מקומי ועוד), אבל בכל תיאור של תהליך היסטורי או פוליטי בספר, אורי מתחיל מהעובדות, ומהר מאוד גולש אל מחוזות הדימיון האידאולוגי – סוציאליסטי. הנה כך:

צ'יזיק מתחיל מיד בפרק הראשון להתרפק על העבר הנפלא של הקיבוצים, ומצטט את חברו הקיבוצניק: "לא חיינו כמו מלכים, אבל היה לנו כל מה שרצינו... היינו יושבים הרבה על קפה ועוגה ומדברים על טרקטורים ועל החיים" מהבחינה הכלכלית היה זה גן עדן. גם כשהיו הוצאות, ודלק: "ידענו שנקבל את מה שמגיע לנו כקבוצה". אח, הקולוחוז הנהדר שלנו. מי יגול עפר מעינייך.

משם הוא עובר לתאר את האויבים הרבים של החלוץ העברי מאז ועד היום: תנובה, רשתות המזון, והפוליטיקאים, כאשר מעל לכל אלו מרחף האויב האמיתי והאכזר מכל: הקפיטליזם. כדי להדגים את שאט נפשו הוא מצטט את אדם סמית' ומגחיך את גישת היד הנעלמה בכלכלה (וכמה לא מפתיע, בפרק אחר הוא מאדיר את הכלכלן "הדגול" קיינס, הסופרלטיב במקור אגב, חסיד המעורבות הממשלתית). אבוי, "אם בשנות השישים מדינות המערב הגנו על התוצר המקומי באמצעות מכס גבוה על מוצרים מתחרים מחו"ל... (הרי ש) בשנות השמונים צעדים כאלה נתפסו כגורמים למיתון". אורי מאוהב במכסי מגן ומתחלחל משוק חופשי. "מכסי מגן חשובים לחיזוק החקלאות" הוא קובע. למרות שהשורה הבאה בספר מדגימה את ההיפך "ממשל ספרד מסבסדת את מגדלי הזיתים שלה כדי לשמור על ענף הזית". אך אין בין סבסוד חקלאי לבין מכסי מגן ולא כלום. סבסוד יכול להיות שיטה לגיטימית לחיזוק החקלאות המקומית, ומכסי מגן היא שיטה להעלאת יוקר המחיה לציבור כולו ולשמירת מוקדי כח לא פרופורציונים אצל חלק מהחקלאים. עוד נשוב לכך.

אורי עד כדי כך מתעלם ומזלזל במחיר שהציבור משלם על הריכוזיות והמכסים, שהוא מגחיך גם את זאת: "אצלנו, השימוש במכסי מגן הוא בעיקר פוליטי, כעזרה לקבוצות כח או כסוכריות קטנות של אופיום לציבור. קשה לסגור את החודש? נפחית את המכס על גבינות מטורקיה". אתם מבינים? אם מורידים מכס על גבינה והמחיר יורד הרי שזה רק "אופיום" (ורק לבכיינים שקשה להם לסגור את החודש). אצל אורי תיאור הבעיה הפוליטית הוא כזה: לדידו, הפוליטיקאים תמיד נותנים לתנובה ושטראוס ולרשתות המזון מה שהן רוצות, כלומר הפוליטיקאים מתכופפים ופותחים את השוק לתחרות (כך לדבריו) במקום לעמוד איתן ולהגדיל את המכסים ולצמצם את מכסות הייבוא. והדוגמא לעיל (גבינות מטורקיה) היא אחת מרבות שהוא מונה בספר. בפועל, המציאות בארץ הפוכה ב 180 מעלות בדיוק ממה שהוא כותב. יש לנו שוק מזון סוציאלסטי וריכוזי להפליא. יש לנו מועצת החלב, מועצת פירות וירקות, מועצת הלול, מועצת ההדרים, מועצת הדבש ועוד שלל מועצות מזון לרוב. במציאות שלנו, מחיר הביצים בארץ הוא הגבוה בעולם, למרות שבפסח תמיד חסרות ביצים. זה לא למרות מכסי המגן, זה בגלל המכסים הללו. בגלל שאסור ליבא ביצים. אותו הדבר בשוק החלב. כן, כשחסר חלב בסופר, או כשאין חמאה (פעמיים בשנה לפחות), זה רק בגלל שהפוליטיקאים נכנעו, כמו שאומר צ'יזיק, רק שהם נכנעו לצד השני – לצד הלובי החקלאי שלא מאפשר פה יוקר מחיה נורמלי ועושה כל מאמץ לשמר כח. שר החקלאות – לאורך כל 77 שנות מדינת ישראל – היה תמיד שר החקלאים (למעט קדנציה קצרה וחשובה של עודד פורר, שאשכרה עבד בשביל הציבור). במציאות אנו חיים בקולחוז סוציאלסטי אבל אורי בוכה על הקפיטליזם המופרע של המדינה.

אורי גם מנסה לחזק את טיעון הריכוזיות והעלאת מכסי המגן כדרך לבסס את ה"בטחון התזונתי" שלנו, ומביא את אירועי 7.10 כתנא דמסייע. מדינת ישראל צריכה להיות בעיניו משק אוטרקי, המספק את צרכי עצמו. אך גם כאן, המציאות, אעפס, הפוכה לגמרי. אין שום בטחון תזונתי במשק סגור. זו אחיזת עיניים. אין לנו דלק לטרקטורים בלי לייבא אותו. אין לנו טרקטורים בלי לייבא אותם (וראינו רק לא מזמן איך הממשל האמריקאי עצר לנו מאות D-9. הם מיוצרים באותו מפעל טרקטורים של קטרפילר, אגב). בטחון תזונתי יושג רק על ידי פתיחה חופשית של השוק ליבוא כל מזון, מכל מקום. תמיד יהיו מדינות שימכרו לנו מזון, אבל יש רק מעט מדינות שמוכרות לנו טרקטורים או נפט.

בהמשך הספר אורי גם מלין על הצמצום ברווחה, על זה שמספר הרעבים בישראל רק גדל (למיטב ידיעתי הנתונים הללו אינם נכונים, אבל זה ויכוח אחר), הוא מציע להגדיל את הביטוח הלאומי, ליישם תכנית הזנה בבתי הספר, ועוד רעיונות נהדרים כאשר כסף זו לא הבעיה. הוא אכן כותב זאת בפירוש "כסף יש תמיד. המדינה מוצאת אותו כשזה מספיק חשוב".

כן, הספר מעלה בחדות הרבה מהעוותים הקשים במשק שלנו. נתנו כח לדואופולים ולמונופלים בשוק המזון, נכנענו לבירוקרטיה אינסופית בשוק המזון (עוד תוצר של הגישה הסוציאליסטית, אגב), והתרגלנו שלא לשאול מאיפה מגיע האוכל שלנו.

הלב של אורי ב 100% במקום הנכון. הוא רוצה, בדיוק כמוני, שנהיה מודעים לאוכל שלנו. שנחזור לאכול אוכל טרי ומקומי. שנעדיף שמן זית מקומי על מיובא ודבש ישראלי על סיני. הכל סבבה. רק שאני בעד לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור מה לקנות, לפי העדפותיו ותקציב, ואילו אורי רוצה להכריח אותנו לקנות את המקומי, וביוקר, וגם בלי להתבכיין. הקואופרטיב הרי חשוב יותר מהפרט.

הידד הידד לחבר צ'יזיק

By Dael with No comments

שש מחשבות על פורטיס

אמש הייתי בהופעה של רמי פורטיס, בבארבי בת"א. האמת, זו הפעם השלישית שלי בבארבי בחודשיים האחרונים: הייתי בקהל גם אצל אביב גדז' וגם אצל רונה קינן. כמו פורטיס, גם שני אלו הם יוצרים מוחלטים: כותבים מדם ליבם, מלחינים, מופיעים וסוחפים את הקהל בכשרון נדיר המתרגם את הרגישות והפגיעות שלהם למילים שאפשר לזמזם. אבל פורטיס הוא בכל זאת חיה מסוג אחר. חיה נדירה. נכחדת אפילו. הנה למה:

1. לפחות שלושים שנה עברו מאז שראיתי את פורטיס על במה בפעם האחרונה. פאק שלי, אני יודע. הפעם הקודמת היתה מתישהו בשנות התשעים, אבל הוא כבר כתב פאנק ורוק כשהייתי בן שבע ("פלונטר" יצא ב 1978). את ההופעה אמש הוא התחיל עם "תודה רבה לכם! מה, באתם לראות אותי? אני בכלל האדם הקדמון", אמר. הוא כבר חמישים שנה על הבמות, וממרומי גילו הוא יודע מה הוא אומר. יש מעט אומנים עם ותק כזה בכלל, ועם אנרגיות כאלה בפרט. זה נפלא ומרגש לראות יוצר ענק שממשיך להקפיץ את הקהל ולרגש ולצרוח את נשמתו אל תוך המיקרופון ושהוא עדיין נשמע רענן וטרי עם רוק שמהדהד עד הבטן.
2. הקהל שהיה החזיר לו אהבה. לי זה הרגיש שהיה בכניסה סדרן שלא נתן לצעירים מדי להיכנס. כולם ארבעים פלוס. אולי חמישים פלוס. פגישת מחזור של גרופיז כמוני, שתיכף נחשבים עתיקים בעצמם. אבל חתן השמחה, הוא בכלל לא קיבל את הממו על הגיל. הוא עוד צעיר לגמרי. פורטיס עולה לבמה עם חולצת נחש ונעלי התעמלות ומגבת על הראש ולרגע שכחתי שהוא כבר בן 71 (יחגוג בקיץ). השירים מתחילים וממשיכים ומתחלפים ופורטיס יושב מדי פעם על שרשרף גבוה אבל הוא לגמרי בתוך השיר. הוא ממצמץ ומתפתל ומתכופף ורוכן על הלופר ושואב אל תוכו את הגיטרה ומחייך וצוחק ועושה את ההעוויות שאולי הן בכוונה ואולי לא, ואחרי כל שיר הוא אומר שוב תודה לקהל, בקול גבוה ומצחיק. תודה עם שורוק.
3. גם ממרומי גילו פורטיס נותר ילד מלא התפעמות והתרגשות, שמתבונן באולם הענק ואומר לעצמו מה, כל אלו בשבילי? יש בו חן, את התמימות של הילד ששר ואלס עם מתילדה ומחפש דובונים. רכות של ילד ששום פוזה של רוקר לא תכחיד. וזו אולי הדואליות והקסם האמיתי שלו. החספוס הקולי והצלילי, מול המילים והרגש. המבוגר שמחזיק בתוכו את הילד, ואולי הוא דווקא ילד האוחז דמות של רוקר.
4. פעם מזמן מזמן היה איזה דיון פומבי פורטיס הוא יותר פאנק או יותר רוק או בכלל משהו אחר. מה שבטוח זה שאמא שלי היתה עושה פרצוף ודורשת להחליש את הווליום שכשמתי את הקסטה. בגיל 71 לפורטיס יש קול נמוך יותר ועבה יותר ואולי גם משקפיים גדולות יותר, אבל צליל ההיכר שלו נותר חורק ולא מתחנף. זה לא הרמוניות נפלאות, ולא דבש לאוזניים. פורטיס מנסר. הוא לוחץ חזק על הגבול שבין הצרחה ובין הדיסטורשן שבקצה, ועם הלופר הוא נותן עוד ועוד נפח לצלילים. השירים של פורטיס לא באו לנחם אלא לגרום לנו להרגיש משהו דרך הבטן. וזה מאה אחוז עובד.
5. אתמול, עוד לפני ההופעה, שמעתי שוב את כל השירים. ובכל שיר שספוטיפיי הקפיץ לי אני תופס את הראש ואומר וואללה, איזה יופי. וואללה כמה זה רלוונטי. וידעתי גם שפחות או יותר באותו הזמן של ההופעה אמש, בעולם מקביל נתניהו ייפגש עם טארמפ בבית הלבן, באמריקה:

"הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד וכוכבים. את הירח גם מוכרים"

כמה שזה נותר מדויק. וכך גם לגבי "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי", וכך גם לגבי "אני תלוי על הצלב" וכך גם לגבי כמעט כל שיר (הם לא נוגנו בהופעה אבל הם נשארו אצלי בראש). כי אמנות גדולה היא על זמנית. כי מזקקת משהו מהמציאות או מההוויה שלנו, ונותנת לה צורה וצליל וכיוון, וכשהגיטרות ניסרו, הן ניסרו אמת. פורטיס כתב אמת.

6. ברגע של שקט מישהו מאחורי הקהל צעק "פורטיס משוגע" וכולם חזרו אחריו "פורטיס משוגע" והמשוגע על הבמה קיבל את זה בחיוך ובחיבוק ובאהבה. כי אין כמו פורטיס לתיאור מדויק כל כך של הדואליות של הנפש. של השדים המתרוצצים בתוך כל אחד. של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד של החיים. השיר הנפלא ניצוצות מתחיל בדיוק כך:
   "כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
   אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
   שלא כמו אחרים, רמי פורטיס תמיד הרשה לעצמו, ולנו, לנרמל את השגעון, ואת התחושה שיש לכל אחד, שהטירוף הוא החיים עצמם:
   "זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב.
   כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק"
   
   וכשפורטיס שר את השורה הזו אתמול, כשהוא שוב רוקד עם שד, נשבע לכם שהעיניים שלי התמלאו דמעות.

  

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה – חלק רביעי ואחרון – כיצד תעשו זאת גם בארץ

בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness  של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.

משך רוב הקיום האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס (מצוין)  בשם "מלכת ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".

לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.

***

לא צריך לנסוע עד מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).

ניסיתי לחלק את עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח הנושבת בכל הבריאה כולה.

יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר 

בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא נהדר)

אבני דרך -  https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)

שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)

רוח היער  - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)

חלק גדול מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב. 

בנוסף להם יש שלל מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.

עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.

ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ).  משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

 

By Dael with No comments

מחשבות כצייד-לקט בנורבגיה – חלק שני - התבוננות חלופית על צריכה

(תזכורת: בספטמבר 24 חזרתי משבוע של מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. בפוסט הראשון כתבתי על החוויה ועל משמעות הנחישות בהדלקת האש. בחלק השני, הזה, נכתוב על הצד הפחות מרגש של המציאות: השאריות).

אנו חים בעולם מערבי. לא יוצא יום בו איננו מרוקנים את פח הזבל, כ 30 ליטר בממוצע, אל הפח העירוני. על פי רוב, פעמיים ביום. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אחד מאיתנו מייצר כ 1.8 קילו אשפה ביום. למשפחה ממוצעת זה למעלה משבעה קילו ביום, כל יום. זה 2.5 טון בשנה למשפחה. תחשבו לבד כמה זה יוצא על פני חיים שלמים. והנה בנורבגיה ביער, שהינו 11 אנשים במשך שמונה ימים במקום אחד, ויחד ייצרנו פחות משבעה קילו פסולת במשך השבוע כולו (כלומר התמלא פח אחד, לא גדול במיוחד. מכיוון שצריך לנסוע כדי לזרוק את הזבל, ואיש לא נסע, יכלתי לראות זאת במו עיני). אומר שוב: פח אשפה אחד ל11 מבוגרים במשך יותר משבוע שלם, זה בערך 5% מקצב ייצור האשפה הרגיל של כל אחד מאיתנו (למעט לינקס, שזה הסטנדרט שלה, אני מניח).

לאן הכל נעלם, או במילים אחרות: מהי פסולת? הנה כמה התבוננויות.

דוגמא ראשונה - הדג

בסככה הגדולה, זו המשמשת גם כבית מלאכה, גם כמחסן עורות וגם כמטבח, הכינה לנו לינקס ארגזי מזון. ארגז ליום, ארגז ליום, ובכל ארגז חיכו לנו המצרכים לארוחת הערב. רוצה לומר: מה שיש בארגז, זה מה שיש לאכול. בארגז הראשון היו בצלים, לפתות, גזרים, מיני ירוקים, וגם דג. היה זה פורל. ורוד, עצום כסלמון וטרי טרי, שהגיע מחווה סמוכה. כל האוכל, אגב, היה כזה: טרי, מקומי, אורגני ופליאו (!): ללא עיבוד. ללא סוכר. ללא קמח. קדמוני. הידד. נחזור לדג, שזימן לכולנו הזדמנות להשתתף במבצע "עור דגיגון" וללמד אותנו פרק בקיימות וניצולת. זוכרים שסיפרתי שפילחנו אבני צור לחודים? ובכן, מיד לאחר מכן עברנו למבצע דגיגון. כל אחד הביא איתו את האבנים שייצר, ויחד התנסינו בשימוש בהן בפועל. את הדג פילטנו: פתחנו לאורך ביטנו וסנפיריו עם סכין שכזו, העשויה פלח אבן, ועם אבן אחרת, קהה ולא חדה דווקא, הסרנו את העור בשלמותו.

מפילה הדג הכנו ארוחה משובחת, אבל עוד קודם לכן חזרנו אל העור וקירצפנו אותו עוד באבן עד שלא נותר עליו זכר לבשר ושומן, ומצידו האחר – עד שלא נותרו עליו קשקשים. השרינו את יריעת עור הדג בסיר גדול מלא מים פושרים שקודם לכן הורתחה בהם קליפת ערבה. Say what? שמעתם נכון. מבשלים קליפת עץ במים (אפשר כמעט כל קליפה. הן מלאות בטאנינים וחשובות לריכוך ועיבוד העור), ואחרי שהמים מתקררים (ונעשים חומים) מכניסים אליהם את עור הדג. יש להשרות אותו בדלי לפחות ארבעה ימים, ולא לשכוח לבחוש מדי פעם... ומקבלים עור דג מהמם ומוכן לעיבוד. את העור מייבשים על חבל, ואז מורחים אותו בשמן, ומתחילים לעסות, ללוש ולפרק אותו כדי לתת לעור גמישות (שלא "יישבר"). זה לוקח קצת זמן ומאמץ. כשעה של עיסוי אינטנסיבי של עור הדג, ואז, מעשה ניסים, מקבלים יריעת עור איכותית, חסרת ריח (כלומר עם ריח נעים של עור "רגיל"), ויפה בצורה בלתי רגילה. חילקנו את היריעה בינינו ואני עם השארית שקיבלתי, הכנתי בבית אחרי שחזרתי ארנק קטן, נהדר וחמוד מעור של דג. עור שבכל מצב ובכל עולם אחר, הייתי זורק בלי לחשוב פעמיים.

את אידרת הדג, אגב, ואת ראש הדג, שמנו בקדירה, אליה התווספו גם שאריות ראשי הלפתות והגזרים, מים ושפע חמאה, והופ, אל מעל המדורה. אחרי כמה שעות זה היה כבר ציר הדגים, תוספת לאורחה. ציר שהחזיק מעמד, דרך נס, כל השבוע כולו. כל יום הוסיפו לו עוד קצת שאריות ירקות, ועוד קצת חמאה, ועוד מים, והוא רק העמיק עוד בטעמיו והעצמות שהיו בו התמוססו איכשהו ונותר מהכל רק נזיד (עשיר בעיניים, כתוספת לאמיצים).

בדיעבד, מכל הדג לא נותרה כל פסולת למעט המעיים והזימים, וגם הם לא הלכו לאשפה אלא למאכל התרנגולות.

 

דוגמא שניה – החבל

הביטו בתמונה. אנו רואים בה את לינקס ולפניה כדור צמר בהיר מעשה ידייה. הצמר נראה (ומרגיש) איכותי מאוד. האם תוכלו, ילדים, לנחש ממה עשוי הצמר?

ועתה הביטו בתמונת המחט הדקה, ובעיקר בחוט הדקיק הנמשך ממנה. זהו חוט חזק כפלדה. ממה הוא עשוי לדעתכם? רמז: גם הוא עשוי פסולת.

 

דוגמא שלישית – עצמות ועצים

בתמונה רואים ערימת עצמות ביער. בסמוך לחווה אל תוך היער יש מקום משונה קצת, בו משליכים עצמות שנותרו או אפילו שלדים שלמים של חיות שניצודו או חיות משק שהלכו לעולמן. גיא העצמות היבשות הללו היה מגרש המשחקים שלנו. שוטטנו בו, וכל אחד בחר לו כמה עצמות נחמדות למראה וטובות לעיניים 😊. כי העצמות אינן רק מה שנותר מהחיה המתה, הן גם חומר גלם היכול לשמש למגוון שימושים וצרכים: קרסים, כפתורים, מחטים וסכינים, וכל דבר שאפשר לדמיין להכין מחומר גלם עמיד. דמיינו, ועשינו. הנה עשיתי לי את המחט, ועשיתי עוד מתלה מגבות, מגולגולת חביבה של מוס.

 

בעולם קדמוני, כל דבר הוא משאב.

יש לך דג? תאכל אותו, תאכיל את החיות עם שאריותיו, תפור מעורו בגדים, הכן מעצמותיו נזידים. הדג לא ניצוד ונאכל רק כדי להכין סושי מפונפן מדופן הבטן. הוא ניצוד ונאכל ומעובד וכל כולו לתועלת הקהילה כולה.

הכנת אסאדו לשבת? אל תזרוק את העצמות. ייבש אותן ואולי תוכל להכין משהו שישמח אותך. אם את האסאדו קיבלתם ישירות מהקצב, אולי הוא יסכים לתת לכם את הגידים. אם תייבשו אותם, תגלו שהם מתפרקים ל"שערות" ותוכלו להכין מהם את החוט הדקיק הלבן ההוא מהתמונה. חוט שכל מנתח היה שמח להשתמש בו.

 את במקלחת בסוף היום והסתרקת? ודאי נותרו שערות על המברשת (זה ספציפית לא קרה לי כבר שנים, אגב. מיתרונות הקרחת). מהשיער הזה אפשר להכין יופי של צמר לסריגה. כן כן. כדור הצמר הבהיר בתמונה הוא תוצרת עצמית, ישירות מהקרקפת של לינקס.

אם התמלאתם תחושת קבס, אולי זה בגלל שהתרגלנו להתבונן בעולם כמקום עם שפע אינסופי, וכל מה שחורג מהתבנית הוא פסולת מגעילה, הלא לכאורה אין מחירים לשלם. לינקס למעשה מציעה לנו: התבוננו בעולם אחרת. הפסולת של היום יכולה להיות המשאב של מחר. השלם יכול להיות גדול מסכום חלקיו. הנה, משאריות עצי ההסקה גילפתי לי כף נהדרת. וביום האחרון, ממש בדרך הביתה, נאלצתי לקלוע לי זריז חבל מקליפות עץ, ואיתו קשרתי את האוהל למוצ'ילה. אין דבר שלא יכול לשרת אותנו, אם רק נלמד להתבונן, אם רק נלמד להקשיב למה שהטבע מציע לנו. הניצול הנכון והמלא משאיר אותנו בקומה אחת עם הטבע. אנחנו מפסיקים לייצר כמויות אינספויות של זבל ועוברים לייצר תועלת. זה לא שנעבור ל"אפס אשפה", אבל מעבר לתועלת הסביבתית, יש פה התקדמות פנימית, לפחות עבורי: אנחנו לא (רק) מפונקים, אלא אנו מתבוננים, עושים, משתמשים בשלם. (אגב, כתבתי רבות על הנושא הזה של nose to tail במזון קדמוני. על פי רוב החלקים אותם אנו זורקים הם דווקא הבריאים והמתגמלים ביותר: הכבד, מוח העצמות, אברי פנים וכדומה. התבוננות שונה מביאה לתועלת ובריאות). 

ועד לפוסט הבא (אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. על ליקוט, על פטריות, על הקהילה ועל המסע הרוחני שהטבע והעבר מאפשרים לנו), ובינתיים ספרו: מהי הפסולת שאתם משתמשים בה, ואיש לא מאמין.  

אשתדל להמשיך,

דעאל

By Dael with No comments