תשעה דברים קטנים אחרי שבועיים בהרי קולורדו

 בסוף השבוע האחרון חזרנו משבועיים של חופשה אקטיבית זוגית בהרי קולורדו. אמל"ק – שווה ביותר.

(המשך אחרי התמונות)

בארצות הברית הייתי בחיי כבר עשרות פעמים, וגם בכמה וכמה פארקים ושמורות שם, אולם רוב ביקורי היו בערים הגדולות, שדבר אין להם עם המרחבים ועם השקט של ההרים, ומאלו יש בשפע בקולורדו, המדינה הגבוהה ביותר בארה"ב, וגן עדן לחובבי טיולים והרים.

1. הרוקיז. את הסבב התחלנו בשלושה ימים בשמורת הטבע הכי מפורסמת של קולרדו: Rockey Mountain National Park או בקיצור RMNP. תחנת חובה לכל חובב טבע. בעונה צריך לרכוש פרמיט עם timeslot כדי להיכנס לשמורה עם הרכב, מה שלא היה לנו, אבל אפשר לרכוש אונליין לכרטיסי הרגע האחרון שפותחים ערב קודם (בול ב 19:00, ואם ממתינים עם הדפדפן פתוח, אין בעיה. מדובר על מאות כרטיסים, אבל הם אוזלים תוך דקות). השמורה עצומה, כמו כל דבר באמריקה, וחוצה אותה הכביש הגבוה באמריקה, כביש אלפיני של ממש, ובכל מקום מסלולי הליכה לרוב. להתרחק מהפופולאריים ולהתרכז בארוכים והקשים. כך גילינו לשמחתנו כי גם בשיא העונה, אם הולכים את המסלולים המאתגרים יותר, הרי שאין שום צפיפות. הקושי היחיד היה הנשימה, בכל זאת גבוה (3000-3800) ולא נתנו לעצמנו זמן התאקלמות. שפע של חיות בר, מים ונופי עד בראשיתיים. ומדי פעם moose jam יעני, פקק תוצרת מוס. הולך לו מוס ענק בעצלתיים וההמונים נעצרים על הכביש (אפילו שאסור!) להספיק לגנוב הצצה בחיה הנפלאה הזו. יודעי דבר סיפרו לי שיש גם Bear Jam אבל זה נדיר הרבה יותר...
2. חיות בר. עברנו בין עיירות ושמורות בהרי קולרדו, ובכל מקום פגשנו שפע מפעים של חיות בר. טיילנו הרבה בעולם אבל מגוון ועושר כזה לא ראינו עד היום. איילים, Elk, Moose, במבי מנוקד יונק מאימו, סנאים, ציפורי שיר וציפורי טרף, בונים ונברנים אחרים. וגם כשהחיה איננה, עקבותיה נותרות. עקבות חתול בר ענק בבוץ. סכר ענקי של בונה (כולל עצי צפצפה שאך זה מכבר כורסמו ונכרתו על ידו). נזק שהותיר אחריו דוב. אמריקה מאפשרת חוויה ומפגש עם הטבע, על כל מרכיביו. הרים וגאיות, נחלי עד, קניונים, אגמים, וכל החי השוקק שביניהם. זה נפלא.
3. המרחבים. הלכנו לא מעט. לא היה זה טיול "עם הכל על הגב" (סטייל הטרק שלנו בנורבגיה לפני שנתיים) וגם לא טיול כוכב של ממש (כי נדדנו מדי כמה ימים בין כפרים ועיירות), אלא טיולי יום, חלקם ארוכים יותר, חלקם פחות, וזאת בכל מקום בו ראינו שיש מסלול שמצא חן בעינינו (חובה: אפליקציית AllTrail בה אני משתמש שנים). הטבע אינסופי. היופי נפלא. המסלולים ריקים מכל אדם, ובכמה מהמקומות הנפלאים ביותר היינו אנו לבדנו, בלי איש סביב. יש מספיק אמריקה לכולם.
4. הכביש. טיול שכזה אינו רק עם התרמיל על הגב אלא גם פשוט בנסיעה ברכב. מעברי הרים, נופי עד, ועוד ועוד מרחבים. שמים גדולים, אמרו האינדיאנים, וידעו מה הם אומרים. אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, בערבות הגדולות של אמריקה אפשר לחוש את עוצמת המרחב והשמיים. הם אמנם תמיד מתנשאים מעלינו, אבל שם, יש להם עוצמה מיוחדת. גם אם רק חוצים אותם בכביש.
5. המכוניות. המכונית הכי נמכרת באמריקה בשנים האחרונות היא Ford F1. יש כאלו גם בארץ: טנדרים גדולים וגבוהים בהגזמה. אבל באמריקה הטנדרים הללו הם הרוב המוחץ והמוחלט, ובעיירות ובדרכים הצדדיות, שם אין שום פרייבט באופק, רק מפלצות בע"מ. האמריקאים אוהבים פינוק ואוהבים שהכל גדול, אז הטנדר לא רק גדול כשלעצמו: הוא גם סוחב נגרר לשינה, ומאחור נגרר עוד ג'יפ קטן, לטיולי יומיום. או רייזר על הגג (!), וזה חוץ מקרון שינה ענקי מאחור. כן, הם יודעים מה זה קמפינג. לא יומיים בסחנה. הם מביאים את הסחנה איתם לכל מקום.
6. שימור. בכל עיר ועיירה באמריקה יש Main Street. כמו רחוב הרצל אצלנו. ובעיירות קולורדו הרחוב הראשי הוא גם בדר"כ הרחוב ההיסטורי. יש שלט קטן National Historical District ואתה יודע שהגעת לא לסתם רחוב ישן אלא לרחוב היסטורי של ממש. ובאמת, הם עושים מאמץ גדול לשמר את הוייב ואת הרוח של פעם, של המערב הפרוע, של סוף המאה ה19, עם המסבאה והרכבת מהקיטור, עם הכרכרות והסוסים והגברים (והנשים) המסתובבים עם כובעי הקאובוי ומגפיים תואמות. איכשהו שם זה נראה מתאים. לא פתטי ולא לגמרי חיקוי. הם משתדלים באמת. הבניינים ההיסטוריים משופצים היטב, העיירות נעימות ורכות. המלצרית שואלת על הבר: מה בשבילך, מותק?
7. מעיינות חמים. מאלו יש הרבה מאוד בקולרדו. יש הרבה עיירות ששמם מסתיים ב Springs (למשל קולורדו ספרינגס, ואחרות), והרבה מקומות בלי springs בשם שבכל זאת יש בהם מעיינות חמים. כולם מבוססים על אנרגיה תרמו דינמית, והם כיף גדול בערבים הקרירים.
8. ישראל. פעמים רבות שאלו אותנו "מאיפה אתם"? בתחנת הדלק, במסעדה, בשביל, בטיול, בחנות מזכרות, בפאב השכונתי. בכל מקום בו דיברנו עם מישהו, לעתים קרובות הוא שאל. וכששמע את התשובה היה רגע של שקט ואז הגיע חיוך גדול. שתדעו, שהלב שלנו איתכם הם אמרו. ואחרים נתנו חיבוק. ובשוק האיכרים מישהו נתן לנו חבילת קפה שמכר, מתנה. כמה אמרו שהם מאוד רוצים לבוא, אולי בשנה הבאה, אם יהיה כבר שקט. עשרות מפגשים קטנים שכאלה, ובכולם קיבלנו פידבק חיובי, אוהד וחם. הדור, לפחות המבוגר, של מרכז אמריקה, אוהב אותנו בהחלט. זה מחמם את הלב.
9. יחסית לאירופה, טיולים רגליים באמריקה זה סיפור הרבה פחות נגיש, ויותר יקר. זו לא קפיצה של 3-4 שעות במטוס, אלא מסע עד מרכז (או מערב) ארצות הברית, עם ג'טלג, עם מחירי כרטיסי טיסה בשמיים, ועם טיפים שמתחילים ב 25% בכל מקום. אז אני מניח שנמשיך לעשות את רוב הטיולים שלנו בשכונה האירופאית, אבל אמריקה מדגדת לי חזק מאוד לחזור אל הפארקים והמרחבים. יש שם טבע שקשה לראות במקומות אחרים, והייתי במקומות בהם הטבע בתולי מאוד (בהודו, בנפא, בסקנדיביה וכלה באלפים ובדולומטים ובפירינאים). אולי יותר מדויק לומר שיש שם טבע שיותר קשה לחוש במקומות אחרים. כי הטבע, על כל החי והצומח והזורם שבו, הרגיש לי שם קרוב ובראשיתי יותר. לפחות עבורי.

צאו לטייל, ונתראה בהרים,

דעאל

By Dael with No comments

סיפור השבי של אורי שלו במלחמת יוה"כ - מבט אישי ולאומי

 

השנה היא 1973 ואני בן שנתיים. אבא שלי קצין מילואים, וזה יום האחרון למלחמה, רגע לפני הפסקת האש. כוחות צה"ל נמצאים זה כמה ימים עמוק ממערב לתעלת סואץ וקרובים לקהיר. כל המעוזים של צה"ל, שנפלו בידי המצרים ב6 לאוקטובר, חזרו כבר לשליטת צה"ל. כולם, למעט אחד: מוצב "בוצר", על גדות האגם המר הגדול. אבא שלי ועוד שלושה, רכובים על ג'יפ בודד, חוזרים ממשימה ממערב לתעלה. ודווקא בדרכם חזרה מזרחה, כשהם כבר "בשטחנו", הם נופלים בשבי המצרי, שעדיין החזיק במעוז. לאחר שעות ספורות בלבד הם נחלצו מהשבי באופן מדהים: תוצאה של תושיה, תעוזה ומזל.

זהו סיפור ששמעתי שוב ושוב בילדותי. אבא שלי רצה לספר. אולי היה זה חלק מהעיבוד הנדרש של חוויות ה"כמעט מוות" שאירוע כזה מחייב. אבל לא היה לנו כח לשמוע, ולא סבלנות, ואמרנו לו "די", מספיק, זה לא מעניין. איך זה קשור אלינו הדברים הללו שקרו כל כך מזמן, בעולם אחר. מה שהיה, היה. ובאמת אבא שלי עבר לדבר על דברים אחרים, ואנחנו מצידנו התעסקנו במשימות ובשגרה. העבר התרחק וכמו שקע באבק. החיים נמשכו. עברו חמישים שנה. 

ואז הגיע ה 7 לאוקטובר.

כמו כל עם ישראל, עברנו טלטלה אישית – רגשית ותודעתית. אבל נדמה היה שעבור אבא שלי הזעזוע היה עמוק ומשמעותי עוד יותר. במה שנראה כמו חיבור גוף-נפש הוא מיד חלה ואושפז עם בעיות לב. הוא יצא מזה והתאושש אבל אז חזר לדבר על מה שכבר לא דיבר עליו שנים: על השבי שלו. על האימה של מי שגורלו מופקע מידיו, על החטופים במנהרות, ועל זוועות השובים, שהתגלו כמפלצות אדם. זה, בעיקר, לא נתן לאבא שלי מנוח. זה לא צריך להיות ככה, אמר.

ועכשיו הוא בן 80, והחלטנו שצריך לשמוע שוב את הסיפור שלו, להבין את הפער, ואולי משהו מן החוויה.

אורי לחמי ראיין ברגישות אין קץ, ויונתן זייד צילם וערך באיכות מדהימה. ואני שלחתי את ידי באנימציה. 

התוצר לפניכם: 19 דקות של סיפור שהוא אישי ופרטי, אבל גם חלק מהסיפור הישראלי של כולנו.

https://youtu.be/ravx6a09Ujs?si=X_ZSjMqGKmshtC2g

יום הולדת שמח, אבא. אנחנו איתך בתקווה לשוב החטופים כולם.

By Dael with No comments

לממש את שיא הפוטנציאל – הלאומי והאישי

 

 "האמת, זה בלתי נתפס" הנה לכם צירוף מילים שהפך לכמעט קלישאה תוך ארבעה ימים בלבד, כי אין אדם שלא פותח כל שיחה בנושא תקיפת ישראל באיראן במילים הללו. זה אכן בלתי נתפס. כולנו היינו בצבא, וידענו שיש לנו כח, ותמיד ידענו שאנחנו הטובים, ומעולם לא פקפקנו באיכויות הנדירות של עם ישראל. ועדיין, כל אחד מאיתנו, כשהוא מתבונן בעוצמה, ביעילות, במהירות, ביצירתיות ובהישגים שצברה מדינת ישראל בתוך ימים בודדים - מתמלא בפליאה והתרגשות, בהשתאות ובהתרוממות רוח.

לא צריך להיות מומחה במלחמות, לא מנתח מערכות נשק, לא אקס-גנרלית ולא חייל כדי להבין שאנו עדים למשהו חסר תקדים בעוצמתו ובהיקפו. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא שם המבצע אבל הוא גם תיאור שירי ומדויק של התחושה הלאומית. קמנו מאפר השבעה באוקטובר, והנה אנו אריה, ודבר בממלכת החי לא יכול לו.

גם לצבאות העולם יש חיל אוויר. ולכולם יש אגפי מחקר ומודיעין, חטיבות מבצעים וכלי לחימה, מערכות הגנה ואמצעי תקשורת, אנשי קבע וסדיר וממשל ויועצים לרוב. לא המצאנו כלום. ובכל זאת, מה פה שונה? מה מרגש אותנו כל כך?

אני רוצה להציע שאנו מזהים פה בחוש משהו נדיר ביותר: מימוש מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל.

 

לכולנו יש פוטנציאל. נולדנו עם הגנים שקיבלנו מהורינו, ועם האפשרויות שהציעה לנו הסביבה בה צמחנו, ועם האופי הסגולות האישיות בדרך הפרטית אותה סללנו לעצמנו.

העניין הוא שרק לעתים נדירות חי אדם למלוא הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל היא מין מילה חמקמקה ומסתורית. אולי מעין גרעין פנימי שיכול וצריך להתבטא בשלל אופנים, אבל אין איש יודע כיצד. אין רשימת מרכיבים או השגים נדרשים מהפוטנציאל הזה. ואין גם כל דרך לדעת "אובייקטיבית" האם ממשת את הפוטנציאל שלך או לא. או האם הפוטנציאל הזה, ואופן מימושו, משתנים לאורך הזמן. אני למשל, בכל שנה ושנה, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הייתי מקבל תעודת הערכה בה כתוב: "הילד מוכשר אך לא ממש את הפוטנציאל שלו". אני בטוח שאני לא היחיד. ועם כמה שהתקדמתי מאז בחיים, יש מצב שהתעודה הזו עדיין בתוקף.

פוטנציאל אנושי הוא רב-תחומי ורב-ממדי: אולי כלולה בו חתונה? אולי העמדת צאצאים? מה עם להיות אדם טוב ומועיל לחברה? אולי להיות יצירתי? להיות אלוף העולם במשהו? להיות החייל הכי טוב במחלקה? היזם הכי מצליח כלכלית? המדינאי הכי מוצלח? הזמרת הכי אהובה? האדם הפשוט הכי-שמח-בחלקו? האמת היא שאיננו יודעים. כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן אינה נכונה וודאי שלא בלעדית. הפוטנציאל הוא אישי ופנימי, דינמי ומשתנה. יכול אדם להצליח מאוד בתחומים מסוימים, ולהיות רדוף שדים ומכורסם מתסכול, באחרים. הפוטנציאל הוא מסתורי ורב-פנים, ורק האדם עצמו יכול לדעת האם הוא מתקרב למיצוי יכולותיו היום והאם יפרוץ אותם שוב, מחר.

 

אבל כשאנו באים לשפוט ארגונים, אולי קל יותר הדבר. ומול עינינו קרה הדבר הנדיר: אנו רואים כי מדינת ישראל הגיעה השבוע למיצוי מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל הבטחוני שלה. מכונה בה אינספור חלקים ואנשים, מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל תכנית יצירתית ונועזת, במקצוענות-על, באפס תקלות, וברוח אדירה, על פני אינספור זירות ומורכבויות. על כורחך מיצוי כזה מעורר בך ענווה וצניעות. אנחנו, והעולם כולו, "מורידים את הכובע" מול היכולת הזו, הנדירה, המדהימה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתה רואה זאת ומיד עולות בך שתי שאלות:

1. הכיצד זה יתכן כי יש לנו יכולת כה אדירה, ורק לפני פחות משנתיים הדגים לנו אותו ממסד מדיני-בטחוני את ההיפך הגמור, את תמונת הראי, ובמחיר דמים נורא: בזבוז נוראי של הפוטנציאל לטובת זחיחות ורשלנות, התעלמות ואדישות. הכאב גדול שבעתיים כי לא נפגענו כה אנושות בשל יכולת נמוכה אלא הפסדנו בקרב עוד טרם שהמחבל הראשון חצה את הגבול- בקרב מול עצמנו, בזריקה לפח של פוטנציאל לא ממומש.
2. איפה אני. האם גם אני חי באופן בו הפוטנציאל שלי מוקרב על מזבח הנוחות והיהירות או שאני מנסה לחיות כך שאמצה את הפוטנציאל לקחת את עצמי ואת סביבתי לגבהים חדשים.

 

לטעמי, במתקפה באיראן, אנו רואים את מחזור החיים של עוף החול הישראלי. שנשרף באש יהירותו, ושצמח מן האפר בעוצמת רוחו.

השריפה הראשונה היא תולדה של זניחת הפוטנציאל לטובת יהירות, מלחמות פנימיות, ונוחות. אבל האש חשפה עד לעצם את הפוטנציאל הגלום בנו, ועתה, הפלאנו לממש אותו ולהקרין את עוצמתו סביבנו.

אני מקווה ומאחל לעצמי שאשכיל לשמר את תחושת ההתרגשות הזו ולקחת ממנה אל עצמי, ואל המצפן הפנימי שלי. לקחת דוגמה אישית מאותם אלפי לוחמים וטייסים אלמונים, שפניהם לעולם יטושטשו, העושים את כל זה למען האהבה, למען העם והארץ, ולא לשום צורך אישי.

ואני מקווה ומאחל לכולנו שכעם, כמדינה, כחברה, נשכיל לשמר את היכולת המופלאה הזו להתרומם אל מעבר לקטנוני וליהיר, מעבר למריבה ולאדישות, אל גבהים חדשים, אל תיקון עולם – במובן המקראי העמוק ומלא-הנס שהעברית יכולה להציע.

אבל המשימה היא על כתפינו שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. ולא על כתפי איש זולתנו.

יחד נבנה פה עתיד טוב יותר לכולנו.

יש לנו את מלא הפוטנציאל. הוכחנו זאת זה עתה.

By Dael with No comments

הפוליטיקה של האוכל - מחשבות על ספר חדש

 

את אורי מאיר צ'יזיק אני דווקא מחבב. כבר שנים הוא מקדם במסירות וביעילות גישה של חזרה לאכול אמיתי, ותזונה המחוברת לשורשים, לטבע ולסביבה. יש לי בבית את "ליקוט צמחי בר למאכל" שלו, השתתפתי בסיורי ליקוט שלו, אני משתדל לקרוא את מה שהוא כותב ומעלה, ובכלל, קווי דמיון רבים נמתחים בין תפיסת "הסוד הקדמוני" שאני מקדם – תזונה קדמונית של מזון לא מעובד, מקומי ואמיתי - לבין עולמו של צ'יזיק ב"מרכז להנהגת הבריאות" שייסד. לכן, כששמעתי שיצא ספר חדש שלו – הפוליטיקה של האוכל (הוצאת רדיקל), הזמנתי אותו מיד. לא רק זו – אני עצמי קיבלתי לפני כשנתיים הצעה (ומלגה) לכתוב משהו דומה, באותו השם. הפוליטיקה של האוכל בישראל. אבל היו חיים והיו סיבות ולא הגעתי לכתוב את המאמר ההוא, כך ששמחתי לראות שהיה מי שהרים את הכפפה. הנושא הזה – התזונה של כולנו - חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. עד כאן למה כן.

ועכשיו למציאות.

מדובר בספרון (192 עמודים, בפורמט כיס), מעוצב יפה יפה מהכריכה ועד אחרון העמודים. כתוב היטב וערוך בקפידה. שאפו. אך כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מעמוד לעמוד התחוור לי כי תהום פעורה ביני לבין אורי. לא במטרות, אלא באמצעים. לא בתפריטים, אלא בתפיסת המציאות. לא בתוצאות, אלא בזיהוי האשמים ובניסוח הפתרון. אורי, לצערי, הכפיף את המציאות לדמיונות והפרקטיקה נפלה קורבן לאידאולוגיה. מבחינת: אפילו אם תשכנעו אותי, לא תשכנעו אותי.

הספר מתחיל עוד לפני המילה הראשונה, בכריכה נהדרת. היא יפה ומעוצבת בסגנון כרזות החלוצים של פעם. אורי בבגדי עבודה כחולים, על רקע קיבוץ, ושדות, קוטף תפוזים. זהו הדהוד מושלם לכרזות הקולחוז הקומוניסטיות של שנות החמישים – אצלנו ובברית המועצות. עולם מושלם ציירנו. זו לא טעות: אורי רומז לנו כבר מהעטיפה כי הוא מבקש לחזור לקיבוץ הסוציאליסטי, הרומנטי, בו החברים פטורים מדאגות כמו עלות או מחיר או כדאיות, והעיקר הוא השבחת הזן וטיב החממה (ואל דאגה, המדינה כבר תשלם על התחביב ותכסה את החובות. עוד נחזור לזה בהמשך). הוא רק קורא לזה קואופרטיב.

אבל נעבור למילים עצמן. הספר מאורגן וערוך היטב בשלושה חלקים: הבעיה של שוק המזון הישראלי, הפתרון לבעיה, בשישה צעדים, וההתחלה (איך להתחיל בפועל ברמה האישית – אני מסכים עם רובו של הפרק הזה, אגב). יפה.

יש מידע חשוב רב בספר של אורי, ואני גם מזדהה ממש עם חלק גדול מהמאבקים שלו, שגם אני עצמי הייתי שותף להם בעשרים השנים האחרונות, דוגמת הרמאות השיטתית בתוויות המזון (תווית תוצרת הארץ למרות שפועל רוב התכולה מחו"ל, או תווית לחם מלא על מוצר סופר מעובד, תוויות המזון האדומות, וכן בעידוד הבישול העצמי, ההבנה מה קונים, העדפת מזון מקומי ועוד), אבל בכל תיאור של תהליך היסטורי או פוליטי בספר, אורי מתחיל מהעובדות, ומהר מאוד גולש אל מחוזות הדימיון האידאולוגי – סוציאליסטי. הנה כך:

צ'יזיק מתחיל מיד בפרק הראשון להתרפק על העבר הנפלא של הקיבוצים, ומצטט את חברו הקיבוצניק: "לא חיינו כמו מלכים, אבל היה לנו כל מה שרצינו... היינו יושבים הרבה על קפה ועוגה ומדברים על טרקטורים ועל החיים" מהבחינה הכלכלית היה זה גן עדן. גם כשהיו הוצאות, ודלק: "ידענו שנקבל את מה שמגיע לנו כקבוצה". אח, הקולוחוז הנהדר שלנו. מי יגול עפר מעינייך.

משם הוא עובר לתאר את האויבים הרבים של החלוץ העברי מאז ועד היום: תנובה, רשתות המזון, והפוליטיקאים, כאשר מעל לכל אלו מרחף האויב האמיתי והאכזר מכל: הקפיטליזם. כדי להדגים את שאט נפשו הוא מצטט את אדם סמית' ומגחיך את גישת היד הנעלמה בכלכלה (וכמה לא מפתיע, בפרק אחר הוא מאדיר את הכלכלן "הדגול" קיינס, הסופרלטיב במקור אגב, חסיד המעורבות הממשלתית). אבוי, "אם בשנות השישים מדינות המערב הגנו על התוצר המקומי באמצעות מכס גבוה על מוצרים מתחרים מחו"ל... (הרי ש) בשנות השמונים צעדים כאלה נתפסו כגורמים למיתון". אורי מאוהב במכסי מגן ומתחלחל משוק חופשי. "מכסי מגן חשובים לחיזוק החקלאות" הוא קובע. למרות שהשורה הבאה בספר מדגימה את ההיפך "ממשל ספרד מסבסדת את מגדלי הזיתים שלה כדי לשמור על ענף הזית". אך אין בין סבסוד חקלאי לבין מכסי מגן ולא כלום. סבסוד יכול להיות שיטה לגיטימית לחיזוק החקלאות המקומית, ומכסי מגן היא שיטה להעלאת יוקר המחיה לציבור כולו ולשמירת מוקדי כח לא פרופורציונים אצל חלק מהחקלאים. עוד נשוב לכך.

אורי עד כדי כך מתעלם ומזלזל במחיר שהציבור משלם על הריכוזיות והמכסים, שהוא מגחיך גם את זאת: "אצלנו, השימוש במכסי מגן הוא בעיקר פוליטי, כעזרה לקבוצות כח או כסוכריות קטנות של אופיום לציבור. קשה לסגור את החודש? נפחית את המכס על גבינות מטורקיה". אתם מבינים? אם מורידים מכס על גבינה והמחיר יורד הרי שזה רק "אופיום" (ורק לבכיינים שקשה להם לסגור את החודש). אצל אורי תיאור הבעיה הפוליטית הוא כזה: לדידו, הפוליטיקאים תמיד נותנים לתנובה ושטראוס ולרשתות המזון מה שהן רוצות, כלומר הפוליטיקאים מתכופפים ופותחים את השוק לתחרות (כך לדבריו) במקום לעמוד איתן ולהגדיל את המכסים ולצמצם את מכסות הייבוא. והדוגמא לעיל (גבינות מטורקיה) היא אחת מרבות שהוא מונה בספר. בפועל, המציאות בארץ הפוכה ב 180 מעלות בדיוק ממה שהוא כותב. יש לנו שוק מזון סוציאלסטי וריכוזי להפליא. יש לנו מועצת החלב, מועצת פירות וירקות, מועצת הלול, מועצת ההדרים, מועצת הדבש ועוד שלל מועצות מזון לרוב. במציאות שלנו, מחיר הביצים בארץ הוא הגבוה בעולם, למרות שבפסח תמיד חסרות ביצים. זה לא למרות מכסי המגן, זה בגלל המכסים הללו. בגלל שאסור ליבא ביצים. אותו הדבר בשוק החלב. כן, כשחסר חלב בסופר, או כשאין חמאה (פעמיים בשנה לפחות), זה רק בגלל שהפוליטיקאים נכנעו, כמו שאומר צ'יזיק, רק שהם נכנעו לצד השני – לצד הלובי החקלאי שלא מאפשר פה יוקר מחיה נורמלי ועושה כל מאמץ לשמר כח. שר החקלאות – לאורך כל 77 שנות מדינת ישראל – היה תמיד שר החקלאים (למעט קדנציה קצרה וחשובה של עודד פורר, שאשכרה עבד בשביל הציבור). במציאות אנו חיים בקולחוז סוציאלסטי אבל אורי בוכה על הקפיטליזם המופרע של המדינה.

אורי גם מנסה לחזק את טיעון הריכוזיות והעלאת מכסי המגן כדרך לבסס את ה"בטחון התזונתי" שלנו, ומביא את אירועי 7.10 כתנא דמסייע. מדינת ישראל צריכה להיות בעיניו משק אוטרקי, המספק את צרכי עצמו. אך גם כאן, המציאות, אעפס, הפוכה לגמרי. אין שום בטחון תזונתי במשק סגור. זו אחיזת עיניים. אין לנו דלק לטרקטורים בלי לייבא אותו. אין לנו טרקטורים בלי לייבא אותם (וראינו רק לא מזמן איך הממשל האמריקאי עצר לנו מאות D-9. הם מיוצרים באותו מפעל טרקטורים של קטרפילר, אגב). בטחון תזונתי יושג רק על ידי פתיחה חופשית של השוק ליבוא כל מזון, מכל מקום. תמיד יהיו מדינות שימכרו לנו מזון, אבל יש רק מעט מדינות שמוכרות לנו טרקטורים או נפט.

בהמשך הספר אורי גם מלין על הצמצום ברווחה, על זה שמספר הרעבים בישראל רק גדל (למיטב ידיעתי הנתונים הללו אינם נכונים, אבל זה ויכוח אחר), הוא מציע להגדיל את הביטוח הלאומי, ליישם תכנית הזנה בבתי הספר, ועוד רעיונות נהדרים כאשר כסף זו לא הבעיה. הוא אכן כותב זאת בפירוש "כסף יש תמיד. המדינה מוצאת אותו כשזה מספיק חשוב".

כן, הספר מעלה בחדות הרבה מהעוותים הקשים במשק שלנו. נתנו כח לדואופולים ולמונופלים בשוק המזון, נכנענו לבירוקרטיה אינסופית בשוק המזון (עוד תוצר של הגישה הסוציאליסטית, אגב), והתרגלנו שלא לשאול מאיפה מגיע האוכל שלנו.

הלב של אורי ב 100% במקום הנכון. הוא רוצה, בדיוק כמוני, שנהיה מודעים לאוכל שלנו. שנחזור לאכול אוכל טרי ומקומי. שנעדיף שמן זית מקומי על מיובא ודבש ישראלי על סיני. הכל סבבה. רק שאני בעד לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור מה לקנות, לפי העדפותיו ותקציב, ואילו אורי רוצה להכריח אותנו לקנות את המקומי, וביוקר, וגם בלי להתבכיין. הקואופרטיב הרי חשוב יותר מהפרט.

הידד הידד לחבר צ'יזיק

By Dael with No comments

שש מחשבות על פורטיס

אמש הייתי בהופעה של רמי פורטיס, בבארבי בת"א. האמת, זו הפעם השלישית שלי בבארבי בחודשיים האחרונים: הייתי בקהל גם אצל אביב גדז' וגם אצל רונה קינן. כמו פורטיס, גם שני אלו הם יוצרים מוחלטים: כותבים מדם ליבם, מלחינים, מופיעים וסוחפים את הקהל בכשרון נדיר המתרגם את הרגישות והפגיעות שלהם למילים שאפשר לזמזם. אבל פורטיס הוא בכל זאת חיה מסוג אחר. חיה נדירה. נכחדת אפילו. הנה למה:

1. לפחות שלושים שנה עברו מאז שראיתי את פורטיס על במה בפעם האחרונה. פאק שלי, אני יודע. הפעם הקודמת היתה מתישהו בשנות התשעים, אבל הוא כבר כתב פאנק ורוק כשהייתי בן שבע ("פלונטר" יצא ב 1978). את ההופעה אמש הוא התחיל עם "תודה רבה לכם! מה, באתם לראות אותי? אני בכלל האדם הקדמון", אמר. הוא כבר חמישים שנה על הבמות, וממרומי גילו הוא יודע מה הוא אומר. יש מעט אומנים עם ותק כזה בכלל, ועם אנרגיות כאלה בפרט. זה נפלא ומרגש לראות יוצר ענק שממשיך להקפיץ את הקהל ולרגש ולצרוח את נשמתו אל תוך המיקרופון ושהוא עדיין נשמע רענן וטרי עם רוק שמהדהד עד הבטן.
2. הקהל שהיה החזיר לו אהבה. לי זה הרגיש שהיה בכניסה סדרן שלא נתן לצעירים מדי להיכנס. כולם ארבעים פלוס. אולי חמישים פלוס. פגישת מחזור של גרופיז כמוני, שתיכף נחשבים עתיקים בעצמם. אבל חתן השמחה, הוא בכלל לא קיבל את הממו על הגיל. הוא עוד צעיר לגמרי. פורטיס עולה לבמה עם חולצת נחש ונעלי התעמלות ומגבת על הראש ולרגע שכחתי שהוא כבר בן 71 (יחגוג בקיץ). השירים מתחילים וממשיכים ומתחלפים ופורטיס יושב מדי פעם על שרשרף גבוה אבל הוא לגמרי בתוך השיר. הוא ממצמץ ומתפתל ומתכופף ורוכן על הלופר ושואב אל תוכו את הגיטרה ומחייך וצוחק ועושה את ההעוויות שאולי הן בכוונה ואולי לא, ואחרי כל שיר הוא אומר שוב תודה לקהל, בקול גבוה ומצחיק. תודה עם שורוק.
3. גם ממרומי גילו פורטיס נותר ילד מלא התפעמות והתרגשות, שמתבונן באולם הענק ואומר לעצמו מה, כל אלו בשבילי? יש בו חן, את התמימות של הילד ששר ואלס עם מתילדה ומחפש דובונים. רכות של ילד ששום פוזה של רוקר לא תכחיד. וזו אולי הדואליות והקסם האמיתי שלו. החספוס הקולי והצלילי, מול המילים והרגש. המבוגר שמחזיק בתוכו את הילד, ואולי הוא דווקא ילד האוחז דמות של רוקר.
4. פעם מזמן מזמן היה איזה דיון פומבי פורטיס הוא יותר פאנק או יותר רוק או בכלל משהו אחר. מה שבטוח זה שאמא שלי היתה עושה פרצוף ודורשת להחליש את הווליום שכשמתי את הקסטה. בגיל 71 לפורטיס יש קול נמוך יותר ועבה יותר ואולי גם משקפיים גדולות יותר, אבל צליל ההיכר שלו נותר חורק ולא מתחנף. זה לא הרמוניות נפלאות, ולא דבש לאוזניים. פורטיס מנסר. הוא לוחץ חזק על הגבול שבין הצרחה ובין הדיסטורשן שבקצה, ועם הלופר הוא נותן עוד ועוד נפח לצלילים. השירים של פורטיס לא באו לנחם אלא לגרום לנו להרגיש משהו דרך הבטן. וזה מאה אחוז עובד.
5. אתמול, עוד לפני ההופעה, שמעתי שוב את כל השירים. ובכל שיר שספוטיפיי הקפיץ לי אני תופס את הראש ואומר וואללה, איזה יופי. וואללה כמה זה רלוונטי. וידעתי גם שפחות או יותר באותו הזמן של ההופעה אמש, בעולם מקביל נתניהו ייפגש עם טארמפ בבית הלבן, באמריקה:

"הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד וכוכבים. את הירח גם מוכרים"

כמה שזה נותר מדויק. וכך גם לגבי "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי", וכך גם לגבי "אני תלוי על הצלב" וכך גם לגבי כמעט כל שיר (הם לא נוגנו בהופעה אבל הם נשארו אצלי בראש). כי אמנות גדולה היא על זמנית. כי מזקקת משהו מהמציאות או מההוויה שלנו, ונותנת לה צורה וצליל וכיוון, וכשהגיטרות ניסרו, הן ניסרו אמת. פורטיס כתב אמת.

6. ברגע של שקט מישהו מאחורי הקהל צעק "פורטיס משוגע" וכולם חזרו אחריו "פורטיס משוגע" והמשוגע על הבמה קיבל את זה בחיוך ובחיבוק ובאהבה. כי אין כמו פורטיס לתיאור מדויק כל כך של הדואליות של הנפש. של השדים המתרוצצים בתוך כל אחד. של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד של החיים. השיר הנפלא ניצוצות מתחיל בדיוק כך:
   "כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
   אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
   שלא כמו אחרים, רמי פורטיס תמיד הרשה לעצמו, ולנו, לנרמל את השגעון, ואת התחושה שיש לכל אחד, שהטירוף הוא החיים עצמם:
   "זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב.
   כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק"
   
   וכשפורטיס שר את השורה הזו אתמול, כשהוא שוב רוקד עם שד, נשבע לכם שהעיניים שלי התמלאו דמעות.

  

By Dael with No comments

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה – חלק רביעי ואחרון – כיצד תעשו זאת גם בארץ

בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness  של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.

משך רוב הקיום האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס (מצוין)  בשם "מלכת ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".

לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.

***

לא צריך לנסוע עד מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).

ניסיתי לחלק את עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח הנושבת בכל הבריאה כולה.

יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר 

בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא נהדר)

אבני דרך -  https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)

שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)

רוח היער  - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)

חלק גדול מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב. 

בנוסף להם יש שלל מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.

עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.

ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.

By Dael with No comments